התחננתי לפודיום וקיבלתי
לפני כמה ימים קמתי בבוקר בשעה 5:50 כדי לרוץ. ברגע שדרכתי מחוץ לחדר, כאבים חדים עלו מהרגל שלי למוח ואמרו לי “אל תרוצי… בבקשה”. הקשבתי לקולות וחזרתי לישון עוד שעה אחת כדי לראות אם זה משפר את המצב. לצערי, אחרי ששוב צעדתי כמה צעדים, הרגל שוב צעקה “איזה חלק של ‘אל תרוצי’, לא הבנת?”.
לא צריך להגיד לי פעמיים. הבנתי את הרמז והלכתי ישר לרופא. בדרך כלל אני לא מטפלת בעצמי כל כך טוב אבל יש תחרות דואתלון ביום שישי וכל מערכות הגוף אמורות לאשר השתתפות. למזלי, הרופא שלי גם משתתף בטריאתלונים והוא הבין ללבי. בהתחלה הוא הציע לי to take it easy . אמרתי לו “בכיף, אבל אחרי יום שישי כי יש לי תחרות. תביא לי את מה שצריך כדי שאני אוכל להשתתף”. לא עברה דקה וכבר היה לי מרשם לכדורים נגד הכאב Cellcox 100. הרגליים אישרו המראה והכל יכל להמשיך כמתוכנן
טיפ לטריאתלט המתחיל – אם רשום שהשטח החלפה נסגר ב 7. צריך להגיד לפני 7. זה נשמע טריוויאלי אבל איכשהו הגענו אחרי שעת הסגירה. כששאלנו איפה לשים את האופניים אמרו לנו את המילים שכל אחד מפחד לשמוע (במיוחד כשהם נסעו עד לאגמון בצפון) – “אתם לא יכולים להשתתף”. חשבתי שהלב שלי נפל לטייץ והתחלתי לחשוב את מי אני הורגת. אחרי שהבנתי שכנראה שהגומי של המספר חזה שלי לא מספיק חזק כדי שאני אתלה את עצמי, התחלתי לחשוב מה לעשות.
ירון 1 התחיל להתווכח כמובן אבל אני הבנתי שבהיותי אישה, יש לי יותר מאופציה אחת וגם היכולת לחשוב עליה. ניגשתי לאיש ותוך 2 דקות של התחננות בסגנון “באנו מהמרכז , בבקשה בבקשה בבקשה”, כבר היינו עם האופניים בשטח החלפה. Booyah. פעם הבא, אני שמה בצל בתיק החלפות שלי כדי שאני גם יוכל אפילו לבכות את דרכי למטרה אם צריך!
איכשהו תמיד עם כל ההתרגשות, פתאום מזנקים. איך זה קרה?
ה 10 ק”מ הראשונים היו מהירים. תפסתי לעצמי גבר ואשה שרצו בסביבות ה 12 קמ”ש ונדבקתי אליהם כמו דבק מגע לאצבעות של ילד מסכן. המסלול היפה של הציפורים והנוף העביר לי את הזמן ואחרי 48 דקות הגעתי לאופניים.
בתחרות הספציפית הזאת היו לנו, לנשים, מין עידוד הדדי לא ברור. כל פעם שאני ראיתי מישהי מולי, אמרתי “כל הכבוד” או “יאללה עוד קצת” וגם היא אמרה לי. התחרות היית מאד אינטימית וכמות המשתתפות היה נמוך אז כנראה שהרגשנו מחויבות כלשהי אחת לשנייה. למרות שאני מעדיפה להתאמן עם גברים (מכוון שזה מאד מחזק אותי) אני יכולה להבין את המשיכה של אימון עם נשים. יש הרבה מאד פרגון והרגשה של הגשמה משותפת כזאת.
אחרי הריצה רכבתי באופניים (40 ק”מ) … עוד קצת ריצה (5 ק”מ) וסיימתי בזמן של 2:27.
איכשהו (אל תשאלו איך) הגעתי מקום שני וקיבלתי עוד גביע! כעת יש לי גביע אחד של מקום שלישי בטריאתלון (ספרינט) גן שמואל, גביע מקום שלישי (ספרינט) בדואתלון רמת השרון וגביע של מקום שני בדואתלון (אולימפי) באגמון. אין ספק שנטשה, המנקה, תהנה לנצנץ לי אותם 
אני לא היחידה עם הגביע! איילות כיכבו בגדול בתחרות הזאת.
קומיקס! לחצו להגדלה
ודופק כמובן
Popularity: 11% [?]
Tags: אגמון, אגמון החולה, אולימפי, אופניים, דואתלון, דואתלון אגמון, החולה, ריצה, תחרות
May 4, 2008 10:41 pm 4 Comments
Other Links to this Post
RSS feed for comments on this post. TrackBack URI
Subscribe
By Search the Web on Snap.com, May 5, 2008 @ 9:21 am
מטמורפוזיס…בקושי זיהיתי אותך בגלריה של “שוונג” -רזית פצצות! שאפו!! אין ספק שאת במקום אחר לגמרי וניתן היה לראות זאת באימונים
GO ANAT GO!
By ענת, May 5, 2008 @ 7:39 pm
תודה רבה! הבעיה הכי גדולה אצל נשים – כשהן מרזות אז אומרים להם ישר וזה נחמד אבל כשהן מעלות אז לאף אחד לא נעים להגיד. לכן אם מישהו אומר לי שהעליתי במשקל, כנראה שממש עליתי.
בא לי כבר רכיבה ארוכה שוב, רק ככה מרזים!
By Amir, May 6, 2008 @ 7:02 am
ענת,
את פאטתית (וגם קומיקסים???),
אבל כל הכבוד לך (באמת מפרגן).
חזק ואמץ.
By ענת, May 6, 2008 @ 9:47 am
פאטתית? בגלל הקומיקס? אם היה לך Mac היית מבין שזה לוקח דקה.
לא הבנתי איזה אמיר זה בדיוק…