יש עין גדי
סיימתי את החצי מרתון הראשון שלי.
אני מתכוונת לספר את כל האמת. כמובן שבסופו של דבר, כוווולם היו שם והנסיעה לעין גדי היית כיפית ויפנים חמודים עודדו אותי בדרך אבל … אני יוצאת מאוכזבת מאד מעצמי. כן, זה רק מירוץ וגם בקושי ישנתי כך שאולי ההרגשה שלי נובעת מהמרחק הקצר בין העפעפיים שלי אבל אני בהחלט מרגישה מאוכזבת מהתוצאה.
אם ההגדרה של “לקום” דורש שבן אדם היה ישן קודם לכן, כנראה שלא קמתי בבוקר. פגשתי את גארי ואת ניר ויצאנו לכוון עין גדי ובזמן שהקשבנו לרדיו הגעתי למסקנה חשובה – כל התחנות רדיו הערביות תמיד נשמעות מקוטעות. זה לא בגלל שאנחנו קולטים את התחנה מרדיו מרוחק מהצד השני של ים המלח מכיוון שגם במצרים הרדיו נשמע גרוע. בנוסף לתובנה הזאת, גארי העלה את השאלה לגבי מה קורה אם שוחים לצד השני של ים המלח אבל אותי יותר מעניין איך אפשר למות אם מנסים למעשה באמת לחצות. הרי, אי אפשר לטבוע ואין דגים לכן האופציה היחידה היא שגוואים מרעב. פתאום הגענו לעין גדי. קצת מוקדם אבל לא נורא.
בדרך כלל כשמתארים מירוץ ארוך אז מתארים כל קילומטר ומה היית ההרגשה. הקילומטרים הראשונים קלים עם ציפיה, אחר כך בק”מ ה 10 יש הרגשה כלשהי בסיבוב, ואז ייאוש מתישהו ב 16 וכנראה ששוב מתחיל להיות כיף לקראת הסוף. אני מעדיפה לתאר את המציאות הקשה והכואבת…. איזה באסה להיות אתיופי ולא לרוץ מהר. (סליחה מראש כמובן) היום היה אחד כזה ואז התחלתי לחשוב למה באמת לא רואים אתיופים ש’סתם’ באים לרוץ… והם לא אלופי הארץ? היום למעשה, היה הפעם הראשונה שראיתי כזה דבר. זה כמו כשמישהו אומר לך שהוא עובד ב NASA , יש מצב שהוא בתכל”ס מנקה שם שירותים. כנראה שזאת בדיוק הסיבה… אנשים מצפים מהם ליותר מדי.
בנוגע לציפיות… המטרה שלי היום היה לרוץ את החצי מרתון בפחות משעתיים ולא עמדתי במטרה. הריצה שלי היית בערך 2:02 לצערי… כל מי שאמרתי לו מה המטרה שלי אמר לי שברור שאני ארוץ מהר משעתיים כאשר המילה “ברור” כנראה שכנעה אותי שאני יכולה. הבעיה היא שאני בהחלט יכולה, ואני עוד יעשה זאת בחצי מרתון הבא… אז למה פיתחתי ציפיות?
למזלי, אני מיומנת באכזבה עקב ציפיות גדולות וזה תמיד מטריד אותי. אבל אין מה לדאוג, בקרוב אני אתאכזב מתוצאה של 1:50 לכן כנראה שזה לא משנה מה התוצאה תהיה.
כמו בכל מירוץ, האווירה היית מגניבה. בכל מקום שהסתובבתי, היה עוד פרצוף מוכר ועוד תוצאה להשוות ועוד עידוד. בסוף המירוץ, כשנשאר לי עוד בערך 100 מטר ראיתי את ידיד שלי, שי מההולמס פלייס, מחכה לי ומעודד אותי לרוץ בספרינט את הסוף! זה היה ממש מעודד ובאמת עשיתי ספרינט עד לסיום… מדהים איך אנשים יכולים כל כך להשפיע. למרות כל זאת, אני צריכה להתחיל להנות יותר מעידוד של זרים בדרך כי אי אפשר לבנות על זה שיהיה לי את שי בסיום. למעשה, עדיף לא לצפות דווקא במקרים כאלה, להרגיש טוב אם יש עידוד אבל להתרכז אך ורק בריצה.
שימו לב לקטעי וידיאו ששמתי ב youtube . אני חייבת להגיד (עד כמה ילדותי שזה נשמע), אחד הדברים שיותר מצחיקים אותי בעולם זה כאשר באים לצלם תמונה ויוצא וידיאו. אני לא יודעת למה, אבל אין פעם אחת שזה לא יצא מצחיק. תמיד יש מישהו שבתוך החיוך המאולץ אומר “זה מצלם?” או לפעמים למישהו נמאס והוא בא לעזרת הצלם. בקיצור, תהנו.
ואיך אפשר בלי הדופק שלי… דרך אגב שימו לב כמה הוא היה גבוהה.
Popularity: 7% [?]
February 17, 2008 12:00 am 3 Comments
Other Links to this Post
RSS feed for comments on this post. TrackBack URI
Subscribe
By קובי, February 21, 2008 @ 4:15 pm
שאפו על הביצוע ועל המישקפונים החדשים ,COOLLL
כל הכבוד לך ולחברים ירון רבע מרתון וירון חצי מרתון-כבודדדדד
By K-tor, February 21, 2008 @ 5:13 pm
קרמר, יש רק מקום אחד שאפשר להתבאס בו מ 2 דקות, וזה לא ריצת חצי מרתון.
אם היית אומרת “נשברתי בקילומטר ה 18″ או “הלכתי חצי מהמירוץ” או “התפוצצה לי הברך וגמרתי בזחילה” אז הייתי אולי מנסה להגיד לך שאין לך באמת מה להתאכזב, כי העיקר שניסית. אבל מזה שלא עמדת ביעד של שעתיים?
לנצח אחלוק לך כבוד רק על זה שרצת חצי מרתון, בחום כזה, בקצב כזה, ובכלל כשהמקצוע שלך הוא מנהלת טכנולוגית! למה זה כזה מעניין שעתיים פלוס או שעתיים מינוס?!
שאפו, שאפו ושאפו, כמו שכבר אמרו לפני (אחד קובי). עכשיו תתנצלי בפני עצמך על שהעזת בכלל להתאכזב, ויאללה למירוץ הבא!
נ.ב. – תמונות מגניבות כרגיל וגם הסרטונים.
By admin, February 22, 2008 @ 4:14 pm
BO אני מתה עליך.. במקרה שעוד לא יצא לי להגיד. תודה על כל הפרגונים
הצחקת אותי ממש עם ה 2 דקות אבל לנשים כנראה אין בעיות כאלה אז הם צריכות למצוא את הבאסה של 2 דקות במקומות אחרים כמו חצאי מרתונים.
גם לך קובי , תודה. בקרוב אתה תככב פה בבלוג