I thought about this during the bike ride in the Tel-Aviv triathlon

I’ve participated in three triathlons in the past month.
Click on the results page to see my results.

Photos from the Womens Triathlon

Photos from the Netanya Triathlon

Photos from Ness Harim Ride

TUNE IN NEXT WEEK WHEN I START TRAINING FOR… THIS

I arrived in Florida several days before the big event.  In order to do what my coach told me, I didn’t use any air conditioning and overdosed on nuun tablets.  After putting my bike together, I went on a lovely ride through the the charming town of Kissimmee Florida to check that everything was operating properly.    What a dump.  It’s like driving in an endless loop of fast food joints – Denny’s , Shoney’s, McDonalds, IHOP, repeat.  It’s a good thing that I had a very specific purpose for my being there and somehow managed to find a decent diner to have breakfast in.  (Rodeo Diner).

My coach showed up a few days later and we decided to check out the expo which was located in Fort Wilderness, Disney.  What better place to accomplish a goal… After all, it’s Disney World – Where dreams come true.

On the bus to the expo we saw people of all shapes and sizes who were also, no doubt, looking forward to accomplishing something… and if you can show off with a cute riding shirt, then you’re really getting you’re money’s worth.  My brief anthropological experiment on the bus to the expo revealed that adult males who compete fall into one of two categories; the good ones who bring their family to Disney and the other ones.  I’m sure that the Disney shops were stormed with people buying compensation gifts for their kids.  Coming back from an Atlanta business trip empty handed is one thing but coming back from a race in Disney World with no gifts has to be the worst thing a dad can do.

We came back to the expo again the next day to have our bikes looked at and place them in transition.  We also had lunch on site where I predicted my state of mind during the race disciplines on a restaurant napkin using my illustration method of choice – stick figures.

I don’t know the answers to the following questions :

1. Why do your hands get shorter for the bike and longer for the run?
2. Why didn’t you put your hair in your bathing cap?
3. Why did you head get bigger?
4. Where did your hair go during the run?
5. Why is your hair standing at the finish line?

If you have questions other than these, I’ll be happy to answer.

To prepare for the big day, I had to get all of my equipment in sorted and nutrition planned out.  (Note: All of my nutrition comes from Sport Quest Direct, GU and nuun).  I had two water bottles with two scoops of Carbo-Pro in each and nuun in one of them, a cliff bar and two gels on the bike, two gels for the run, Thermolyte for every leg of the race (salt), VO2Max pills before the race, Recover during the bike phase and before the entire race, and some motivator pills just in case.  Oh… and don’t forget the Babba for good luck.

We woke up at 3:15AM, Breakfast at 3:30AM and arrived at transition at around 5:15AM.  I got marked with my number and organized my important stuff in transition (Babba too).  I recalled the first time that I did this in the women’s triathlon in Israel. For all intents and purposes, I was a monkey imitating the other girls lay out their towel, shoes, sunglasses, etc.  Now I already knew where everything went and how I like things to be laid out.  Others will be mimicking me in a few weeks during my third women’s triathlon in Israel.

My wave started at 7:00AM.  My coach, Sharone, already left at 6:50 and I had my dad with me to cheer me on and wish me good luck at the start line.  Everyone is nervous but not everyone shows it, especially when there are just a few minutes remaining until the start.  The gun was fired and I knew that the finish line was the furthest it will be throughout the entire race.  Makes sense, I know, but this is what you think about when you start new things.

The swim took 42:12 (35/79 in category).  I got kicked in the face once and even got an apology.

The bike took 2:52 (33/79 in category).  It was as flat as a pancake and I kept a good steady pace, averaging 19.5MPH.  During one u-turn, there was a man who must have rode too fast and his face was full of blood.  The volunteers were shouting “Slow down, there is a man down” or translated it would be “Slow down to see what could happen to you if you don’t”.

The run took 2:04 (22/79).  This time includes a bathroom break in the woods (Desert style) and stopping for a few seconds at each and every aid station.  This must have been the most significant because my total place was 23/79 in my category which means I’m in the first 30% of the finishers.

My stick figure napkin masterpiece was completely wrong.  I felt good the entire race.  I had a good pace on the bike and my workouts really payed off. Not to mention, I had a great coach without whom I couldn’t have felt this good during the race.  Now I’m sure you have a few questions.  Here are the answers :

1. I don’t know when.  It takes a lot of training to do a full ironman and I need to figure out where I’m headed before I commit to something like that.
2. Eww… I’m not even going to answer that.
3. Yes, I’m in Israel now.
4. My next one is the Women’s triathlon in Herzlia, Israel.
5. 1834.  You have to be an idiot not to know that.

Now to Italy for a cycle vacation! I will attempt to record all of my routes during this trip and report back to y’all.

12►

Today I received an email from TeamUSA letting me know that “you have earned a spot on the Team USA Roll Down list for 2009 ITU Duathlon World Championships because of your finish at the 2009 Duathlon National Championship”.  I blinked a few times, scratched my head to emphasize a thought process, and then realized that this email is the closest I will probably be to competing in a ‘World’ anything.  After conducting further research I found that “The top 12 in each age group, rolling down to 16th place at the Duathlon National Championship, will qualify for the 2009 World Championships in Concord, North Carolina (Sept. 24-26) “.  This means that I just made it to the rolling down point, whatever that means.  If 4 people don’t want to go, I’ll be offered a spot.  I wonder what t-shirt I’ll get if I compete in a world championship? Got to keep things in perspective.

Do you want the good news or the bad news?  The good news is that I got to sleep in on race day (hi five). The bad news is that my wave was at 11:35 and it was going to be 90 degrees outside (cancel hi five from before).  The issue is that, being the amazing team player that I am, I still woke up early to cheer on my fellow team mates who started at 8:30.  That means that my spanking new well-fit triathlon uniform was nice and moist with sweat well before the race start.  This made a 10k run feel like a very hot 10k run (That was a message from Captain Obvious).  This run led me to think about how I need to develop a kind of mantra for my run in order to survive the half ironman in a few weeks.  This mantra has to have a beat to it in order to keep my pace up and it needs to be something more powerful than my “left , right , left” mantra which made sense at the time.

The bike section was nice because I had a team to cheer me on.  In previous races, I was lucky if my friend, Rakefet, was competing because her brother came to cheer her on and I got a courtesy cheer every once and a while.  Not only did the team cheer me on, but they actually waited for me to finish.  Either Well-Fit is filled with great people or I have shitty friends (the ones who don’t read my blog).  In any event, I did feel like I was apart of the team for that weekend.  I had the luxury of roasting in the well-fit tent for a few hours and the Get-A-Grip “in tent” mechanic gave my bike a once over.

USAT thought it would be funny if they gave the duathletes beer glasses instead of medals at the finish line.  It’s a nice thought but all I could think about was opening my suitcase in Israel and seeing my Carbo Pro mixed with slivers of shattered glass.  Then I would have to throw away all of the Carbo Pro that made my bag overweight and cost me $100 to bring over and $20 to purchase.  So was my $65 race worth it?  I did get an awesome transition bag and hat and shirt so… what’s a few slivers of glass anyway.

Overall I really enjoyed myself in this competition and it gave me a much needed boost of confidence towards the 70.3 ironman on the 17th of May.  I can’t say that I was particularly fast during this race but I see it as a kind of intermediate race towards the main goal.  After the half ironman, I will be flying back to Israel and continuing to blog from there.

Some imagery and comments -

This was the well-fit tent -

The transition area -

Coach Sharone and myself :

I saw a bike that looked just like this ! Isn’t it cute?… I need to get a job…

12►

]]> http://www.anatkramer.com/InAnatshell/national-duathlon-festival/feed 0 http://www.anatkramer.com/InAnatshell/indoor-what-the-how http://www.anatkramer.com/InAnatshell/indoor-what-the-how#comments Sun, 08 Feb 2009 00:07:08 +0000 anat http://www.anatkramer.com/DwAnatKramer/blog/?p=378 That is what I thought when I heard about an indoor triathlon.  What about having indoor sky diving or, better yet, an indoor war.  It it’s cold, why fight outside?
I was told that triathletes who live in cold climates, participate in indoor triathlons to get in the competition mode and prepare for the season.  Since I’ll try everything once if it won’t cause permanent damage (that was an important amendment), an indoor triathlon seemed like the thing to do.  So I did one, and then another one.

This is how it works -  You swim for 10 minutes, ride on a silly gym bike for 20 minutes and then run for 15 minutes. Your distances are noted and your placement is determined by your distance.  That makes sense except for the bike part.  You see, the bikes at the gym are all configured differently.  During both races, it was unclear weather the better results were from a fast cadence and low resistance or a moderate cadence and a high resistance.  Each time I was frustrated because I felt like I was working so hard and still behind the others.

The swim is fairly standard.  In the first triathlon I swam 22 laps in 10 minutes and 23 laps in the second.  In the first triathlon I ran 1.89 miles and in the second I ran almost 2 miles.  The first triathlon was on a treadmill and the second one was on a track smack in the middle of the gym.  If it didn’t cost so much to participate, then I wouldn’t mind doing one everyday.

They should also have long indoor triathlons that you can participate whenever you want.  Imagine if you could sign up for a triathlon at your gym at any given day and the results would be constant, like the scores on a Pacman arcade game.  This could be a great money maker because I never want my name to go down in the ranks and I will constantly be motivated to compete again and improve.

Today, during the 15 minute run on the track smack in the middle of the gym, I beat the running record.  The record was 20 laps and I had finished 22 laps.  I was completely winded afterwards but it was totally worth it.  I will have to wait until the results are posted to know if my record is still standing.  The wave start makes it difficult to gage how your really doing.

Some major life updates :

1. I’m leaving Chicago on the 2nd of March and moving to Maryland until May.
2. I started a GMAT course at ManhattanGMAT



3. In May I’m going to compete in the Florida Ford 70.3 Ironman.  If anybody else is competing, write me a comment.
4. I’ll be back in Israel in May
5. I’m going to Italy after I return to Israel. My cycling team from Israel and I will be going to a place called Hotel Dori for about a week to cycle and play.
6. Not so sure what I’ll be doing afterwords.  If you have any suggestions, please let me know.

On a more positive note – puppies.

I seem to have repressed this one memory from the triathlon today.  Usually, there are a lot of things to remember when you compete in a triathlon because of all the logistics.  If you compete in Israel you even have to remember to bring toilet paper.  An indoor triathlon is different, you really just need your bathing suite, goggles, cap, clothes for running and cycling and sports shoes.  There is, however, one thing that you don’t have in a real triathlon – A locker.  Lockers come with keys… need I say more?

Well, I finished the swim and hurried into the locker room, only to realize that… hmmm… I know I had them when I went to the pool… even though I am wearing a bathing suit, I find myself patting my lower ribs where pockets would have been… also, I know that if you scratch your head with a confused look then it helps sometimes…better run back.  I ran back to the pool only to find nothing.  Meanwhile, I sent my coach and another guy to go to the front desk to see what they can do.  I ran back up to the locker room and a girl was waiting with a master key.  I blessed her, bowed my head moaning how “I’m not worthy”, wished her luck in her future endevers and may her children be prosperous.   Well, she must have known that’s what I meant when I said thanks.  The only word that went through my mind was the word ‘Whew’.  Lucky someone invented the word ‘Whew’…. or did they? Either way, I got dressed really fast and hopped back down to the bicycles.  Thanks again to the ‘Whew’ guy…

Now I have to open that google docs file, find the column that says ’stupid things I’ve done’ and add another row.

]]> http://www.anatkramer.com/InAnatshell/indoor-what-the-how/feed 2 http://www.anatkramer.com/InAnatshell/its-winter-time-with-snowman http://www.anatkramer.com/InAnatshell/its-winter-time-with-snowman#comments Sat, 17 Jan 2009 22:57:37 +0000 anat http://www.anatkramer.com/DwAnatKramer/blog/?p=350

Welcome to the Kramer blog winter triathlon special! (yay).  Today we will be covering the elements of training in the winter – How to run in the snow, bike in the living room and swim in the … pool (boring I know).  Now that I have a workout plan until May, I can relax and quietly prepare for my debut at the half ironman in Florida.  They won’t even see me coming…

Run in the snow

We’ve all done it.  Your running in the snow and you think that nobody is looking.  Slowly you lift your head , panic and quickly make sure that nobody is around one more time.  You lift you head a second time, flex your tongue out as far as it can go and wait for that faithful snow flake to hit your taste buds.  This process isn’t complete without closing your eyes because, what if a snow flake falls in one?? Where would you be then??  Obviously the strange looks are soon to follow but, hey, I’m a tourist here and I can do whatever I want.

The bottom line is that running in the snow is slow but fun.  It has the feeling of running in sand but not quite as messy.  Your either a patter or a sinker.  If you step right on the top of certain snow, you pack it down; whereas if you run on deep snow, you sink.   It’s important to follow peoples foot steps and beware the slush if you want your toes to stay dry.  At some point, if I keep this up, I will have to start looking at GORTEX running shoes but for now, a little bit of dampness wont kill me.

Bike in the living room

Winter means snow.  Snow means ice.  Ice means slipping, and slipping with your bike into the road and getting run over by a car and getting taken to the hospital and being revived and going through physical therapy and being in a wheelchair… isn’t a good idea.  This is why we have invented the Livingroom Biking Event.  The concept is simple – Everyone shows up at my house with their cycling trainers and we all cycle for several hours while watching previous Ironmans on DVD.
Sharone and Sunny showed up and we had a great workout in the comfort of my home. I guess this is the solution to the slipping problem and I can live with that.

Swim in the pool

It’s time to take my swimming to a whole other level.  Now that I have myself filmed on tape, I can fix all of the issues with my stroke.  I must become a water ninja by the time winter is over so check out my video :

Here is what I need to work on:

• Rotation – Need to turn those hips more
• Entry – Hand needs to come in deeper into the water and the tips shouldn’t go up.
• Head – I look down too much and I need to look a bit forward
• Right side breathing – My left hand comes back too quickly so my timing is off.
• Kick – My kicks don’t turn along with me

Try watching the video again and finding these mistakes… I’m trying to work on all of them but I can only really concentrate on one or two at a time.  It’s a process….

Future Plus Update
When I have a detailed plan, I will post it and also I will try to post my actual workouts and comments as much as possible.  To view my complete workout log : WORKOUT LOG

Leave comments!

“If you don’t know how to swim or tread water then just let me know and we can have you do just a bike run”.  I kid you not.

This is what the coordinator of the North East Triathlon said in the orientation speech.  He also said “When your swimming, take a right , a right and a left. If you have done that, look between your legs.  If there isn’t a bike there, something is wrong.”  Orientation aside, I have officially participated in my first US triathlon and even (somehow) placed second in my age group.

Bright and not early on Saturday afternoon, I headed to ‘North East’ Maryland.  Clearly, the founder of ‘North East’ didn’t have much of an imagination to say the least.  He was probably friends with the discoverer of the town ‘1770′ in Australia.  My sisters name should have been ‘Second’.

Anyway, we attended orientation and I got my participant pack.  Unfortunately, I had to transfer from the Olympic to the Sprint race because my leg can’t take me 10km anymore… sorry 6.2 miles (It’s hard to get used to).  This is still better than not attending which is a thought that may have crossed my mind when my physical therapist told me “don’t participate” but quickly vanished when a homeless stranger told me “you should do it”.  So what if he was drooling? and was referring to something else… and smelled like…. (you get the point)

In the evening, my grandparents and I went to have pasta.  Here is a photo of my pasta… after I had finished eating.  I was full when this photo was taken and so was my grandmother.

After loading up on carbs, it was time to visit the (all mighty) Wallmart.  My grandparents were quite excited when they saw that we were close to one and assumed this meant civilization exists in North East Maryland.  It’s kind of sad that Wallmart = civilization.  I’m sure columbus didn’t see and Indian Wallmart when he came.  Ignoring my constant pondering I purchased some water, a 100 calorie pack of Oreos, some cinnamon gum and I was ready for bed.

Bright and early, I ate my breakfast of champions which consisted of a bagel and honey.  I actually only ate half because I’m doing half the distance that I had planned and needed half the energy.  If you had half a brain, you would have realized that.  The race started at seven and a half… hmm… that didn’t work… The race started at seven thirty so I had plenty of time to get ready and head for the toilets.  Not many people take photos inside porta-poties but when I saw the purel in my gourmet ‘hole in the ground’, I had to take a shot.  This is one place where Israel could learn a thing or two.

Off to the dock for the start of the race.  There is nothing like jumping into muddy water after singing the star spangle banner.  Luckily, the ducks realized that it was dangerous to stick around and retreated to other areas of the river.  I was glad because if anyone was to kill a duck with their swim stroke and get chased down the river by an angry pack, it probably would have been me.

Swim went by easily but slowly and I quickly ended up in the amazing bike course.  The course was about 15 miles of rolling hills.  During the cycle part, I began passing participants because of my advantage in cycling, it is my strongest part right now.  The course was beautiful and was on country roads with forrest on both sides.  There were some sharp turns but plenty of volunteers and police were happy to warn us.  The transition was okay and I began running.  On the run course I noticed that there weren’t many people running with me and after the turn around, that there were a lot of people running behind me.  Soon, the finish line was in the distance and I had completed my first triathlon in the US.

Somehow I got second place in my category with a time of 1:41.46.

The key points of differentiation between US and Israeli triathlons are

• Volunteers actually mark you before entering the transition area
• Bathrooms are great
• They sing the anthem before the race
  
• There is a category called “First time” where first time participants can receive a medal

Thanks to my grandparents who would probably go to the end of the world for me.
Thanks to my leg that hurt but kept working.
Thanks to my luck
Thanks to a duck
Thanks to lucky duck for a buck…

Sorry, I miss dr. Suess…

Find me!!

12►

נתחיל בקליפ קצר להמחשה :

התכנון היה כרגיל ביום לפני התחרות: לקום מוקדם ביום שישי, להירגע כל היום, להתארגן לתחרות, לאכול ארוחת ערב טובה של פסטה בסביבות 7 ולהיות במצב מאוזן בסביבות עשר בלילה. במצב הזה אני אמורה לקום כמו גדולה מוקדם בבוקר, לשרוק לצלילי השירים ברדיו ולהפציץ בתחרות. מיותר לומר שזה לא ממש קרה.

חזרתי עם האופניים מהחנות אחרי שהייתי משוכנעת שהם כשירות לתחרות. ליתר בטחון, עשיתי אתם סיבוב והכנסתי קצת אויר לגלגלים. פתאום שמעתי פיצוץ! הלכה הפנימית החדשה וישר הלכתי להביא אחת חדשה (לא נורא). אחרי שהחלפתי אותה, גיליתי שיש חור בפנימית החדשה… מוזר… ניסיתי שוב.. עוד חור והפעם לא נשארו פנימיות. הפרצוף שלי נהיה חם והכפות ידיים שלי התחילו לדמוע… אפילו האוצר מילים שלי התדרדר למילה אחת בלבד – שיט.

האצבעות שלי אוטומטית התקשרו לקובי (המסטר של קבוצת הרכיבה IWCC)וניסיתי בטון רגוע להסביר לו שיש לי מצב חירום (היה כבר 7 בערב). הוא היה בדרך לתחרות אופניים אז התקשרתי לנינה ואפילו קפצתי אליה לכפר-סבא. היא הכניסה לי פנימית חדשה והזמינה את מתקן האופניים האישי שלה כדי שיעזור. כבר 8 בערב אבל לפחות יש לי אוויר בגלגל ואני יכולה להיות רגועה.

הגעתי הביתה, נגעתי בגלגל ו… אין אוויר. עוד הפעם נהייה לי חם והתחלתי לתהות איך היום המושלם והתכניות המושלמות שלי כל כך השתבשו. שוב התקשרתי לנינה והפעם קפצתי למתקן האופניים האישי שלה (עוד הפעם נסיעה לכפר-סבא). הוא הדביק טייפ על הפנים של הגלגל עצמו ושוב שם פנימית חדשה. תוך כדי בדיקה מתמדת של הגלגל, הגעתי הביתה… והשעה היית כבר 10 בלילה. הפסטה חיכתה לי אבל היין היה הרבה יותר מפתה כדי להרגיע את הלחץ. ב 11:20 הייתי במטה – Crisis Averted

התחרות

התארגנתי בשטח החלפה ושוב כדרך פלא, התחרות התחילה. השחיה לקחה לי 32 דקות, האופניים לקח 1:05 והריצה בסוף 53 דקות – סה”כ 2:31. מקום 101 סה”כ ומקום שני בקטגוריה!

ה Aerobar החדש שלי היה מדהים והעובדה שהיה מותר דרפטינג הקלה עלי מאד ברכיבה. מצאתי לעצמי קבוצה של גברים שרכבו ביחד איתי כמעט כל הדרך. אפשר לומר שתרמתי מאד לדבוקה שנוצרה ובסיבוב האחרון אפילו התפצלתי מהם. הבטתי לאחור וראיתי שהם כבר נפלו ממני. העזרה שקיבלתי השאירה לי כוחות לריצה שממנה מאד חששתי. מצוידת בכדורים נגד דלקת וטייפינג יפני בצבע ורוד זוהר, יצאתי לריצה. בריצה אפשר לומר שהיה… חם. היה לי קצת קשה מכוון שלא רצתי כבר יותר משבוע אבל איכשהו הגעתי לקו סיום. בדרך עקפתי מישהי בקבוצת גיל שלי אז מאד שמחתי כי ידעתי שאני צריכה לעקוף שתיים כדי להיות במקום שלישי. בסיום, הקבוצת רכיבה דיסקסה על התחרות ונרגענו קצת. לאחר מכן, הופתעתי לגלות שאני בעצם מקום שני!! גם עכשיו האוצר מילים שלי התדרדר למילה אחת – Woo Hoo!! טוב , זה שתי מילים… טוב, הם לא מילים… אל תהיו קטנוניים.

טריאתלון הבא כנראה יהיה רק ב 17 לאוגוסט בארה”ב.
טריאתלון בשם North East Maryland Triathlon

12►

שחיה – ממקום 54 (18:14)
למקום 58 (20:25)
אופניים – ממקום 66 (42:27)
למקום 27 (38:49)
ריצה – ממקום 46 (26:46)
למקום 23 (25:21)

עברה בדיוק שנה מאז ההשתתפות הראשונה שלי בטריאתלון. מוזר לחשוב שכבר שנה שלמה אני מתעסקת בזה. אני זוכרת כשישבתי בג’קוזי אחרי ריצה בקאטנרי ג’ שנה שעברה ומישהו אמר לי “את צריכה לנסות טריאתלון”. התגובה שלי היתה “זה יותר מדי לוגיסטיקה, בריצה אפשר פשוט לשים נעליים ולצאת”. לא טעיתי. באמת טריאתלון זה לוגיסטיקה, אבל אחרי כמה תחרויות, הלוגיסטיקה היא טריביאלית וזה הרבה יותר כיף ומאתגר מסתם ריצה.

היו הרבה הבדלים בין הטריאתלון נשים השנה לבין שנה שעברה (מבחינתי). נתחיל בזה שלא נפלתי מהאופניים, השתפרתי ברכיבה וגם בריצה. בשחיה יש הרבה למה לשאוף כנראה אבל כשמסתכלים על המיקומים, בשחיה ירדתי רק 4 מקומות, באופניים שיפרתי ב 39 מקומות ובריצה ב 23 מקומות.

טריאתלון הנשים ה 15 התחיל עם זינוק הילדות, אחר כך ספרינט עד 39 ואחר כך כל שאר המקצים. היציאה היית מטורפת כרגיל וכולן בעטו בכולן. הרגשתי שלוקח לי הרבה זמן לשחות ושאולי הייתי צריכה קצת להתאמן על שחיה בים לפני תחרות.
יצאתי ורצתי לאופניים ושם ניסיתי לראשונה לשים את הנעליים בזמן רכיבה. נעלי הרכיבה מחוברים מראש לפדלים, אני עולה ומדוושת עם הרגל על הנעל ואז אני מכניסה את הרגל לנעל. אני חושבת שזה הוסיף לי קצת זמן לתוצאה אבל זה ללא ספק ישפר את הזמנים שלי בעתיד אחרי שאני אתרגל לזה.
הרכיבה היית טובה מאד ואני קיצצתי הרבה בזמנים, כמעט ב 4 דקות. קצת מעצבן לספור חמישה סיבובים באופניים אבל ככה מקבלים את העידוד התומך במהלך הדרך. הריצה היית יחסית מהירה ולקראת הסיום מישהי עקפה אותי. שניה מהסיום שמעתי מאחרי “תעקפי אותה” ואז הגברתי אבל היה מאוחר מדי… כבר היה לה מומנטום והיא עקפה אותי. ידעתי שהיא לא בקטגוריה שלי בכל מקרה ואם היא היית מקדימה ב 5 שניות, היא היית מגיעה שלישית בקטגוריה שלה.

היה מאד מהנה ובכלל זאת תחרות מאד מומלצץ לכל אחת

טריאתלון נשים
2007	2008

כדי לראות את הכתבה של 4sport על התחרות , לחצו כאן

האתר הרשמי של טריאתלון הנשים

ברכות לנינה פקרמן הכרישה שזכתה מקום ראשון כמובן!
וגם תודה לירון אורנשטיין שהתנדב לעודד בתחרות
וגם לתיירים – ירון ובועז שבאו לעודד ולראות את הסיום

טריאתלון אילת 2007! למי מכם שחי בבור בתוך מקלט נעול בכספת מתחת למים, בסופ”ש האחרון היה טריאתלון באילת. היה לי הכבוד לא רק להשתתף בטריאתלון הזה אלא גם להתנסות לראשונה במקצה אולימפי (כי עד עכשיו השתתפתי רק בספרינט). אני עכשיו מתכוונת לתאר במדוייק כל מה שהלך בסופ”ש הזה באילת – מהמים הקרים ומכות המכונת כביסה, למסע הרוחני שלי בכביש הערבה ועד לשמש שהשאירה פסים יפים של ‘אין חניה’ על הרגליים שלי.

הכל התחיל ביום חמישי בשבע וחצי בבוקר. אפילו לטיול שנמשך שנה לדרום פסיפי לא לקחתי כל כך הרבה ציוד. התייצבתי בבית של חברה שלי רקפת, העמסנו את האופניים שלה ויצאנו לדרך לאילת, בירת ה… ארסים וטריאתלונים של המדינה (מסתבר).

מה שהיה יפה בנסיעה לדרום היתה השיירה של מכוניות שסוחבות אתם אופניים, כולם נוסעים לאותו מקום כדי לעשות בדיוק את אותו הדבר. מה שהיה עוד יותר יפה זה השלטים שהתחילו לצוץ כשהיינו במרחק של 20ק”מ מאילת. פתאום ראינו שלט צהוב זוהר של “35ק”מ” ואז אני מוכחרה להודות שטיפה התחלתי להתרגש כי פתאום קלטתי שממש מחר התחרות. וחוץ מזה , צבע צהוב זוהר מרגש אותי בלי קשר, אבל זה ככה בשביל כולם… לא?

אנחנו ישנו במלון ספורט. השטח החלפה והרישום היה בכניסה של המלון וכל הדוכנים של אדידס, nike וכל השאר היו שם גם. ישר התחלתי לראות אנשים מוכרים מכל מיני תחרויות ורכיבות וכולם מרוכזים באותו מקום. זוכרים כשדורתי מ “The wizard of Oz” קמה ופתאום רואה את כל מי שהיה לה בחלום? הרגשתי בערך ככה רק שלא היה לי את Toto.

בערב היה לנו תדריך ברויאל גארדן. כולם נכנסו לאודטוריום ענק וראש האגודה מייקי כץ הראה לנו מצגת עם כל ההנחיות. ואז הוא אמר שלגבי מספרי הברזל על האופניים, חייבים להוריד את המספרים הקיימים ולשים את המספרים החדשים. בשניה שהמשפט הזה יצא מהפה שלו כולם נורא התרגשו. “אבל כבר הדבקנו!”… מדהים איך דבר כל כך קטן יכול להיות כל כך מעצבן ולעורר כזה דרמה. כמובן שאחרי שהם הבינו שאולי היה כדאי להגיד את זה כשחילקו את המספרים (duh) אז אפשר לוותר על ההנחיה הזו וכולם נרגעו והשלווה חזרה לאודיטוריום.
אלכנו פסטה וישר הלכנו לישון….

Race Day!!
זוכרים את ההרגשה כשקמים ב 4:30 בבוקר, מתארגנים ונוסעים עד לקיסריה רק כדי שלא יסגרו עליכם את הכביש ושיהיה לכם מקום טוב בשטח החלפה? אז באילת אין את זה! קמים, לוקחים את האופניים מהחדר ביחד עם התיק, הולכים מטר, נכנסים לשטח החלפה, מתארגנים וחוזרים לחדר עד הזינוק. איזה תענוג… אבל יש catch.
קר… קר מאד וכשקר מאד ועומדים להיכנס למים, זה לא כיף. כמובן שאם באנו עד אילת, אסור שיהיה לא כיף אז דוחקים את הקור לצד ומתחילים לחשוב על התחרות ואיזה כיף הולך להיות ושקר בחוץ… בעצם, על זה הפסקנו לחשוב. בכל אופן, אז עוברים למשפט האירוני של הסופ”ש “בוא נכנס למים כדי להתחמם”. מי שהמציא את המושג של חימום לפני אימון כנראה לא עשה טריאתלונים ולמרות שכולם טענו שהם הולכים להיכנס למים לפני התחרות, מספר האנשים שבאמת עשו זאת היה מועט. כשאני אומרת ‘מועט’ אני מתכוונת ל ‘אני’. רועי, ידיד שלי, אמר לי שחייבים להיכנס למים לפני כדי שהגוף לא יכנס לשוק בכניסה ורועי יודע על מה הוא מדבר. אחרי הכל, הוא עשה ironman והוא מומחה לעניינים האלה. בשיטת ה ‘אחד שתיים שלוש’ שהמצאתי בניו זילנד, קפצתי למים וקפאתי למוות. כשיצאתי, שמתי לב שרועי היה די יבש, לא רטוב, לא קפוא כמוני, והשפתיים שלו לא היו כחולות כמו שלי והוא גם לא רעד כמוני והוא אפילו לא חיבק את עצמו בנסיון כושל להתחמם… כמוני… אז שאלתי אותו “רגע… לא נכנסת למים?” והוא ענה “נראה לך! זה ממש קר!”. יופי… פשוט יופי…. בוא נגיד שאם היו מצלמים אותי במצלמה באותו הרגע, מרוב שרעדתי, היו רואים דמות מאד מטושטשת וכחולה במקום ענת. מה שכן, מאותו הרגע, ממש חיכיתי כבר לזינוק…

750 מטר ראשונים וכל קבוצת הגיל של ‘עד 39 אולימפי’ בועטים בי בתוך המים. יצאתי מהמים וחזרתי חזרה, מה שעוד לא יצא לי לעשות עד עכשיו כי השתתפתי רק בספרינטים, והמשכתי את ה 750 מטר השניים שבו כל קבוצת הגיל של ‘40 פלוס אולימפי’ בעטו בי בתוך המים. לא נורא, דווקא היה ממש כיף השחיה ולקח לי 39 דקות רק שביציאה מהמים יש קטע ריצה לא כל כך קצר עד לשטח החלפה. כל מי שרץ את הקטע הזה חשב בדיוק את אותם המחשבות בדיוק באותו רגע וזה כנראה משהו כמו “איי… איי… איי… איי… איי” אבל אני חצי אמריקאית אז אני חשבתי “אאוצ’… אאוצ’.. איי … איי… אאוצ’…”

משם החלפתי מהר לאופניים והתחלתי במסע הרוחני שלי בכביש הערבה. מכירים את זה שבחלום אתם רצים ורצים אבל לא מגיעים לשום מקום? תדמיינו בדיוק את אותו הדבר אבל עם אופניים ולא בחלום ועם פילים ורודים (אם כבר מדמיינים… למה לא). היה המון רוח בנסיעה החוצה מאילת והרכיבה היית לא פשוטה בכלל.

מה שקצת ביאס אותי זה שהיה לי נזלת ולא כל כך ידעתי מה לעשות. ניסיתי לשמור הכל בפנים אבל בשלב כלשהו הבנתי שהדרך היחידה להתמודד עם זה זה פשוט להוציא הכל החוצה וזה בדיוק מה שעשיתי. הרכיבה היית הרבה יותר נעימה אחרי זה ובסוף התחרות גיליתי שלחברה שלי, רקפת, היית את אותה הבעיה רק שהיא עצרה שוטרת בדרך וביקשה טישו… כן , קראתם נכון.

בעצם הטריאתלון היה 1.5 ק”מ שחיה, 20 ק”מ רכיבה , 20 ק”מ טיסה ו 10 ק”מ ריצה. הרוח דחפה כל כך חזק בחזור שכולם פשוט טסו וזה היה ממש כיף! במבט פילוסופי על המסלול , אפשר לאמר שבעצם מאד קשה להגיע רחוק וממש קל לחזור למקום שבו התחלת. אני רוצה להזהיר עכשיו מראש שהולכים להיות עוד תובנות פילוסופיות מהותיות לגבי הריצה.

צ’יק צ’אק החלפתי לנעליים ויצאתי לרוץ את ה – 4 סיבובים שכל אחת היא 2.5 ק”מ. חברה שלי, רקפת, שכבר סיימה את המקצה שלה, עידדה אותי בכל סיבוב. היית מישהי בשם ‘אילה’ שהביאה את כל החברים שלה לאילת כנראה, בגלל שהם עמדו בכל מקום והחזיקו שלטים גדולים עם השם שלה. כל פעם שהיא עברה, הם היו מרימים את השם שלה גבוהה וזה קרה בערך כל פעם שאני עברתי אותם בריצה. הבנתי שאילה נמצאת בסביבה שלי וכל סיבוב ניסיתי להבין מי זאת. כנראה שעקפתי אותה בגלל שהם עידדו אותה שוב בקו סיום רק אחרי שאני סיימתי. והתובנה הפילוסופית המובטחת : סיבובים קטנים עושים סחרחורת וסיבובים גדולים, לא כל כך.
אז זהו. עשיתי את כל האולימפי… 3:10 שזה בערך 10 דקות יותר ממה שרציתי אבל זה היה רק בגלל הרכיבה שהיית מאד קשה. חוץ מזה, זה הראשון שלי אז give me a break….
מסתבר שאני מקום חמישי בקבוצת גיל שלי וזה מעולה .. רק שזה מתוך חמש. אבל חמש מתוך חמש זה אחד… אז מבחינתי הגעתי ראשונה.

סוף תחרות , התחלת המסיבות והאוכל! נחנו קצת , למדנו קצת, ובערב היית מין מסיבה כזאת במלון. דווקא היה כיף ופגשנו כל מיני אנשים מעניינים ולרקפת היית תובנה מעניינת. יש לי חברה שקוראת לי Captain Obvious כי לפעמים יש לי הבחנות שהם די ברורות מאליו אבל רקפת פה עלתה עלי בכמה רמות. נפלט לה משפט כמו “וואו , כולם פה עשו את הטריאתלון”… רקפת , אני מעבירה לך את הכתר… עם כזה משפט אני לא יכולה להתחרות

יום שבת – התחרויות של הכרישים והכרישות. ביום שישי בבוקר כשקפאנו למוות, הבחנו בשתי נשים ששתו שוקו חם מארומה בסווצ’רים חמים ונעימים. התוכנית היתה, לעשות את מה שהם עשו בדיוק ביום שבת בבוקר בתחרות של העילית. במקום זה ישנו שזאת גם תוכנית לא רעה, אבל כן הגענו לתחרות המקצועית של הנשים. אי אפשר אפילו להשוות את הספורטאים של יום שישי לאלא של יום שבת. היה נורא כיף לראות איך הבנות מתכוננות לתחרות והיה הכי כיף לעודד את הישראליות.

ראינו את הנשים , למדנו בארקפה ואז ראינו את הסיום של הגברים. אני חייבת לציין שאני פשוט מתה על יפנים. כל יפני שעבר את הקו סיום, הסתובב ישר ולשניה התכופף עם ידיים צמודות כמו תפילה כזאת. הם כאלה חמודים ובכלל היה מאד מבדר לראות את כולם עוברים את קו הסיום.
בקיצור. נתראה שנה הבאה באילת כנראה ואם כולם נהנו אפילו רבע מאיך שאני נהניתי אז הארוע היה ממש מוצלח.

אשמח לתגובות – אל תשכחו לראות תמונות וסרטים כי… לא צריך לקרוא כדי להתסכל על תמונה.

למעלה : אני ואייל מויאל לפני ארוחת ערב
למטה : אני , רועי ורקפת אחרי התחרות בשטח החלפה

וידיאו – רכיבה של נשים עילית
וידיאו – נשים עילית מרכיבה לריצה
וידיאו – נשים עילית מקום ראשון מסיימת

My new movie is called ‘Cycle Gump’.
I know it’s lame but I needed a reason to say ‘Run, cycle, run!’
This is what I did today in the Ramat Hasharon Duathlon. Oh, and I made some room on my shelf for my second third place trophy. So now I have a first and second, third place duathlon and triathlon trophies in my room. Confusing eh?
No matter how many times you do it, there is always that moment when your having coffee at 5AM and your feeling particularly fat from last nights “carb overload”, when you begin to question your motives. This is the first thing I made sure to stop when I got into the triathlon/duathlon business. Whenever these thoughts begin to overcome, you always need to remember that it’s race day and only one thing matters, to do your very best; be it personal best, relative best, or just feeling your very best. This is how I felt this morning.
I’m not sure that I was 100% ready but as the famous, just made up sentence goes, “Even if you could have done better, you did your best”… Ok, that was just to check if you were with me

Anyway, the plan : 5km running, 23km cycling followed by a swift 2.5km run. First 5km was a breeze… which made it difficult to run and later cycle but I plowed through. It took me about 27 minutes for the run (not the best..) and then it was hard to get my legs moving for the cycling. The route was on the highway where the wind was helping me out in one direction and putting a hand to my forehead in the other direction.

Cycling always makes me feel bad for butterflies. When you cycle, you can proceed in a nice straight line and simply glide by efficiently. Butterflies are all over the place with their wings flapping and going in every which direction, it’s amazing they get anywhere really. Which begs the question, Do butterflies end up where they planned or do they just sort of flow with wherever the wind takes them? Anyway, this is the kind of things you think of when you cycle. This and thoughts about global warming but butterflies are prettier and more fun to think about.

After the run, my legs turned into an interesting kind of mush. Imagine having two giant, red, jello stumps for legs. It didn’t come out in the picture but I swear that that’s what happened. Somehow those trusty jello stumps lead me another 2.5km (and rather speedy ones – 13 mins+ ) and to the finish line where I ended up after a total of 1:31:30. After looking at the posted results, I realized that I was going to be the proud owner of yet another bronze trophy! I am officially number three in the country at duathlons in my age group! Not bad , eh?

This is my favorite photo because I’m looking at first place and I’m thinking “I’ll get you next time my pretty!” he he he…. and your little bike too!! Till next time