ההגעה לירושלים היית לא קלה בכלל. נראה לי ש ‘אחראי השילוט’ של ירושלים ראה קרה תהילים באוטובוס במקום להתחשב באנשים זרים שמגיעים לעיר. האמת שכל הכבוד להם, תהילים לבד עושה לי בחילה אז תהילים באוטובוס בכלל היה יכול להיות גורם מוות עבורי. בדרך נס הגעתי ליעד והלכתי לכוון האצטדיון הענק כדי לקחת מספר חזה.

בזינוק פגשתי מישהי מההולמס פלייס שהביאה לי כמה טיפים חשובים מאד.

1. לא לפתוח מהר. לקחת את הכל ב’איזי’ כי התחרות רק מתחילה אחרי הקילומטר ה- 10.
2. לא למהר בירידות אלא לשמור על קצב קבוע ולהוריד דופק. ככה בעליה אפשר באמת להשקיע אנרגיה. אנשים יעקפו אותי בירידה אבל אחר כך בעליה יהיה להם קשה.
3. לשתות בכל נקודות השתיה בדרך
4. טיפ שקיבלתי ממישהו אחר – בזמן עליה, להשתמש יותר בידיים כדי להשתמש בתנופה ולהוריד עומס מהרגליים

הפנמתי את כל המידע תוך כמה דקות וכבר זינקו את חצי המרתון. לא יאומן איך כמה טיפים (שהם לכאורה טריויאלים), יכולים כל כך להשפיע. הרגשתי לאורך כל הריצה שאני לא סובלת ושאני יכולה להמשיך עוד ועוד. בקצב הזה, המרתון באופק נראה פחות מטושטש.

המסלול היה ממש נחמד ובכלל לא שמתי לב לחלק מהעליות. רצנו דרך יער ירושלים וזכינו לראות את הנוף של ירושלים מהפסגות. כל הילדים מהגנים, יצאו החוצה כדי לעודד וחיכו לכיפים מהרצים. עצרו את כל התנועה בירושלים בשבילינו וקיבלנו עידוד ומבטי שנאה מהאנשים שנתקאו בפקק המירוץ.

באמצע הריצה אמא צעקה לילד שלה “תראה!! זה נעם מהשרדות!! בהצלחה”. האמת שהוא באמת היה נראה כמו איש יערות אבל לא הייתי בטוחה שזה הוא. מה דעתכם?

חוץ מזה, חברה שלי נינה זכתה מקום שלישי בתחרות ה 10 ק”מ וגם סטודנט משנה ראשונה הבחין בי מבין הרצים ואמר לי שלום. יום מושלם, מסלול מושלם ומזג אויר מושלם. עכשיו אני לא צריכה לחזור לעיר הקודש במשך שנה שלמה אמן

הנה הדופק – שימו לב שהקצב והקדנס נשאר זהה במשך כל המסלול ובירידות הדופק ירד… יצירת אומנות…