השתתפתי במירוץ בסנטרל פארק לחקר כליות הממומן ע”י ה United Arab Emerites בתוצאה של 49:40. איך לא השתתפתי עד עכשיו במירוץ בחו”ל? הכל שונה – הצ’יפ שונה, המסלול שונה, הקנה מידה שונה (מיילים) ,האנשים שונים, הארגון שונה, המזג אויר שונה, העידוד שונה, כמות המשתתפים שונה, תוצאות המנצחים שונה אבל בסופו של דבר ריצה היא ריצה. כל אחד בא כדי לרוץ 10 ק”מ הכי מהר שאפשר.

לחצו כאן כדי להגיע לאתר Healthy Kidney Race 2008

יום לפני המירוץ, רצתי בערך 7 ק”מ בגשם ויום לפני זה 15 ק”מ (התכוונתי לרוץ רק 10 ק”מ אבל הלכתי לאיבוד בסנטרל פארק). סנטרל פארק כמו גן עדן לרוכבים ורצים. בכל בוקר שרצתי היתה כמות אדירה של רוכבים ורצים בכל כוון – סינגלים , קבוצות , מאמנים עם המתאמנים שלהם, רצים עם כלבים, כלבים, וגם סתם אנשי עסקים שמעדיפים לעבוד דרך הפארק מאשר ברחובות. למרות זאת, הרגשתי קצת לא בכושר ביחס למצב שבו הייתי ביציאה מהארץ. אמנם הלכתי קילומטרים רבים ברחובות ניו יורק אבל אי אפשר לומר שזה פעילות גופנית של ממש והיבלות לא תרמו להרגשה.

הגעתי 200 מטר מהזינוק וכבר התחלתי לראות שילוט של מספרים – “7000-7999” ובהמשך “0-999”. בהתחלה לא הבנתי מה משמעות המספרים האלה אבל השלט “200 meter to finish” הבנתי טוב מאד. מכוון שיום לפני כן, לקחתי כבר את המספר חזה, צ’יפ וחולצה, נותר לי רק למצוא את שמירת החפצים. בשמירת חפצים, פשוט לוקחים את הספרה האחרונה של מספר החזה וליד השלט עם המספר הזה, מניחים את הדברים. לכל פריט מחברים פתק קטן של מספר החזה שנתלש מהדף עצמו. כדי לצאת אחר כך מהשטח החלפה, המתנדבים בודקים שהמספר על הפריט מתאים למספר החזה. זה נשמע פשוט אבל בארץ זה כנראה לא היה עובד…

כך נראה שמירת החפצים

אחרי שהשארתי את החפצים והצ’יפ היה במקום, ניגשתי לזינוק. עכשיו הבנתי מה המספרים שראיתי קודם לכן. זה הטווח של מספרי החזה שצריכים לזנק מהאזור הזה. אני היית 3472 אז ניגשתי לטווח “3000-3999”. סה”כ במירוץ השתתפו 8000 איש ומדידת הזמנים גם ככה נמדדת רק מהשטיח בקו זינוק.

כך נראה הקו סיום

הריצה התחילה ולקח 3 דקות עד שהגעתי לשטיח הזינוק. כל החצי שעה הראשונה, היה צפוף מאד ורוב האנרגיות שלי התחלקו בין הריצה לעקיפות הרבות. כמובן, שמאד מהר מצאתי לעצמי את כל הטריאתלטים. לא יאומן כמה קל לזהות אותם, הם בכלל לא דואגים להחביא זאת. רובם רצו בקבוצות עם החליפה שלהם ובסיום המירוץ הם פתחו שולחן ועשו הרבה רעש. כמובן שניגשתי אליהם כדי לשאול כמה שאלות לגבי טריאתלונים בניו יורק ולגבי הקבוצות שקיימות. אין ספק שאם אני יעבור לכל מקום אחר בעולם, אני אמצע לעצמי קבוצה. היא לא תתקרב כנראה לקרסוליים של הקבוצה שלי, אבל לפחות אני יודעת שלא אתנוון עד החזרה לארץ.

ההבדל הכי גדול הוא שאחרי המירוץ יכולתי לקנות לעצמי Tall Light Coffee Frappuccino מ Starbucks. בנוסף, לא היה צורך לסגור כבישים מכוון שכל המירוץ התבצע ב Central Park. זאת הסיבה שיש מירוץ כל שבוע בניו יורק. יש משהו מאד חינני במירוצים בישראל – בכך שלפעמים צריך לקחת מספר חזה מאיזה דודה באולם ספורט שבנו בקום המדינה בתיכון המקומי. ניו יורק זה טעם אחר ואי אפשר להסביר את זה. המסקנה היא פשוטה – צריך לעשות גם וגם.

טיפ לקורות חיים – תרשמו שאתם משתתפים בטריאתלון. היה לי ראיון עבודה בארה”ב וכמעט חצי מהראיון הוקדש לדיבורים על ספורט וזה יוצר קשר מיידי.

בקרוב טריאתלון נשים… ציון שנה מתחילת הקריירה הטריאתלונית שלי.

מירוץ הרצליה, הידוע בציבור בתור “המירוץ השטוח בארץ”, הוא אחד המירוצים שבו כולם, בלי יוצא מן הכלל, שוברים שיאים חדשים. אני שונה מכולם ברוב המקרים אבל בהקשר הזה אני, כמו כולם, שברתי שיא אישי.

קמתי בשלוש וחצי בבוקר! התהפכתי וחזרתי לישון ואז קמתי שוב ברבע לשבע. נסעתי עם אחותי ואמא שלי לזינוק ושם פגשתי את כל החברה מהאופניים ומהטרקינג. איכשהו הזמן עובר מהר והזינוק כבר מתקרב. כל המחשבות שלי מרוכזות בכך שאני צריכה להישאר על 12 קמ”ש כל הדרך על מנת להגיע בפחות מ 50 דקות לקו סיום.

אחרי הזינוק, התחלתי לרוץ באמת בקצב מהיר. הפחד הכי גדול שלי זה שיקרה לי מה שקרה לי בעין גדי. בעין גדי פשוט פתחתי מהר מדי ולקראת הקילומטר ה 18 כבר נגמרו לי הכוחות. כמובן שחצי מרתון שונה מהותית מריצת עשרה קילומטרים אבל עדיין הכח יכול להגמר מהר מאד. עם כל החששות, המשכתי לרוץ מהר ועקפתי אנשים במרץ עד הקילומטר החמישי. שם היה לי מיני משברון. פתאום חששתי שאני לא אסיים בזמן שרציתי והרגליים קיבלו את המסר מהר מאד והאטו את הקצב… מניאקים….
מה עושים? צריך להיות חזקים בראש בשלב הזה ולהמשיך בקצב הרצוי אבל תמיד המחשבות עוברות בראש : “למה אני משתתפת בתחרויות האלה בכלל?” “אני חייבת לסיים עם תוצאה טובה כי כולם מצפים שאני אשתפר” “בשביל מה עבדתי כל כך קשה אם הרגליים מוותרות עכשיו?”
איכשהו באמצע המחשבות כבר עבר קילומטר והמחשבות הופכות ל : “וואו, הקילומטר הזה עבר מהר, עכשיו יש רק עוד 4… זה כלום” “המממ, יש פה קצת ירידה… נחמד” “הקצב שלי חזר ל 12 קמ”ש, אולי יש עוד סיכוי!”
ברגע שסיימתי עם הבזבוז הזה שנקרא חשיבה, יכלתי להתרכז בקו סיום. זכרתי שאמורים להיות פייסרים אבל לא ראיתי אף אחד מהם לאורך הדרך אז כבר לא נדבקתי לאף רץ והייתי סולו. פתאום, כשהסתכלתי על השעון ראיתי שהזמן הוא 46:32 (משהו כזה). כלומר, לא רק שאני הולכת לסיים בפחות מ 50 דקות אלא גם יהיה הפרש קטן לטובתי.
לקראת הסוף, ירון, המדריך ספינינג שלי, רץ את המטרים האחרונים ועודד אותי בדרך. 2 השניות מתחת ל 48 דקות מוקדשים לו. איזה אושר להגיע למטרה ואפילו לעקוף אותה. הייתי בהיי כל היום.

אחותי החמודה בעולם רצה לראשונה 5 ק”מ בתוצאה יפה מאד של 30:22 במקום החמישי בקטגוריה! אין ספק שכשחילקו אחיות, אני הייתי בראש התור. הילדה נועדה לגדולות ויום אחד תעקוף גם אותי בסיבוב.

עדכון: מירוץ הבא ביום שישי בראשון

ביום שני, ה 21 לאפריל תחרות האופניים הראשונה שלי!

ההגעה לירושלים היית לא קלה בכלל. נראה לי ש ‘אחראי השילוט’ של ירושלים ראה קרה תהילים באוטובוס במקום להתחשב באנשים זרים שמגיעים לעיר. האמת שכל הכבוד להם, תהילים לבד עושה לי בחילה אז תהילים באוטובוס בכלל היה יכול להיות גורם מוות עבורי. בדרך נס הגעתי ליעד והלכתי לכוון האצטדיון הענק כדי לקחת מספר חזה.

בזינוק פגשתי מישהי מההולמס פלייס שהביאה לי כמה טיפים חשובים מאד.

1. לא לפתוח מהר. לקחת את הכל ב’איזי’ כי התחרות רק מתחילה אחרי הקילומטר ה- 10.
2. לא למהר בירידות אלא לשמור על קצב קבוע ולהוריד דופק. ככה בעליה אפשר באמת להשקיע אנרגיה. אנשים יעקפו אותי בירידה אבל אחר כך בעליה יהיה להם קשה.
3. לשתות בכל נקודות השתיה בדרך
4. טיפ שקיבלתי ממישהו אחר – בזמן עליה, להשתמש יותר בידיים כדי להשתמש בתנופה ולהוריד עומס מהרגליים

הפנמתי את כל המידע תוך כמה דקות וכבר זינקו את חצי המרתון. לא יאומן איך כמה טיפים (שהם לכאורה טריויאלים), יכולים כל כך להשפיע. הרגשתי לאורך כל הריצה שאני לא סובלת ושאני יכולה להמשיך עוד ועוד. בקצב הזה, המרתון באופק נראה פחות מטושטש.

המסלול היה ממש נחמד ובכלל לא שמתי לב לחלק מהעליות. רצנו דרך יער ירושלים וזכינו לראות את הנוף של ירושלים מהפסגות. כל הילדים מהגנים, יצאו החוצה כדי לעודד וחיכו לכיפים מהרצים. עצרו את כל התנועה בירושלים בשבילינו וקיבלנו עידוד ומבטי שנאה מהאנשים שנתקאו בפקק המירוץ.

באמצע הריצה אמא צעקה לילד שלה “תראה!! זה נעם מהשרדות!! בהצלחה”. האמת שהוא באמת היה נראה כמו איש יערות אבל לא הייתי בטוחה שזה הוא. מה דעתכם?

חוץ מזה, חברה שלי נינה זכתה מקום שלישי בתחרות ה 10 ק”מ וגם סטודנט משנה ראשונה הבחין בי מבין הרצים ואמר לי שלום. יום מושלם, מסלול מושלם ומזג אויר מושלם. עכשיו אני לא צריכה לחזור לעיר הקודש במשך שנה שלמה אמן

הנה הדופק – שימו לב שהקצב והקדנס נשאר זהה במשך כל המסלול ובירידות הדופק ירד… יצירת אומנות…

(זה אחד הסיטואציות שבו המשפט הזה נשמע טוב)

יש לי רק מסקנה אחת במירוץ הזה.
בדרך כלל האסטרטגיה היא מציאת בן אדם מסויים (נקרא לו ‘פייסי’) שנמצא בקצב שלי ואני מנסה לעקוב אחריו. כל עוד הגודל שלו לא משתנה, כנראה שמצבי טוב. אם פייסי נהיה איטי , אני מוצאת את הפייסי הבא וכך הלאה עד סיום המירוץ. אני חושבת שבזמן המירוץ הזה, פייסי שכב בשמש במדינה אקזוטית , עם כמה בנות שהאכילו אותו ענבים כשהוא על ערסל ובדיוק סיים ספר טוב. בטח גם נגמר לו השייק אננס והוא מבקש אחד חדש… ונשאר רק קוקוס… באסה…
בכל אופן , לא מצאתי אותו ונאלצתי למצוא טכניקה חלופית. שמתי לב שהרבה פעמים אני מסתכלת על הכביש ולא ישר או למעלה. החלטתי להפסיק להסתכל על הכביש ולהתחיל להסתכל קדימה במקום. אני חושבת שזה הצליח לא רע כי יכלתי להתרכז ב “להגיע” במקום להתרכז ב “לרוץ” ואולי כשפייסי יחזור, אני אשלב את שני הטכניקות. תזכרו ששמעתם את זה כאן קודם!

בנוסף , ה”רץ המצלם” (self explanitory) , צילם אותי ורשם עליו בטור שלו בשוונג!
הוא צילם אותי גם במירוץ חולון וחשבתי ששווה להזכיר לו את זה. נתראה במירוץ הבא “רץ מצלם!”! אני צריכה למצוא לעצמי גם שם כזה…
לחצו על התמונה להגיע לכתבה.

קו סיום -