השתתפתי במירוץ בסנטרל פארק לחקר כליות הממומן ע”י ה United Arab Emerites בתוצאה של 49:40. איך לא השתתפתי עד עכשיו במירוץ בחו”ל? הכל שונה – הצ’יפ שונה, המסלול שונה, הקנה מידה שונה (מיילים) ,האנשים שונים, הארגון שונה, המזג אויר שונה, העידוד שונה, כמות המשתתפים שונה, תוצאות המנצחים שונה אבל בסופו של דבר ריצה היא ריצה. כל אחד בא כדי לרוץ 10 ק”מ הכי מהר שאפשר.

לחצו כאן כדי להגיע לאתר Healthy Kidney Race 2008

יום לפני המירוץ, רצתי בערך 7 ק”מ בגשם ויום לפני זה 15 ק”מ (התכוונתי לרוץ רק 10 ק”מ אבל הלכתי לאיבוד בסנטרל פארק). סנטרל פארק כמו גן עדן לרוכבים ורצים. בכל בוקר שרצתי היתה כמות אדירה של רוכבים ורצים בכל כוון – סינגלים , קבוצות , מאמנים עם המתאמנים שלהם, רצים עם כלבים, כלבים, וגם סתם אנשי עסקים שמעדיפים לעבוד דרך הפארק מאשר ברחובות. למרות זאת, הרגשתי קצת לא בכושר ביחס למצב שבו הייתי ביציאה מהארץ. אמנם הלכתי קילומטרים רבים ברחובות ניו יורק אבל אי אפשר לומר שזה פעילות גופנית של ממש והיבלות לא תרמו להרגשה.

הגעתי 200 מטר מהזינוק וכבר התחלתי לראות שילוט של מספרים – “7000-7999” ובהמשך “0-999”. בהתחלה לא הבנתי מה משמעות המספרים האלה אבל השלט “200 meter to finish” הבנתי טוב מאד. מכוון שיום לפני כן, לקחתי כבר את המספר חזה, צ’יפ וחולצה, נותר לי רק למצוא את שמירת החפצים. בשמירת חפצים, פשוט לוקחים את הספרה האחרונה של מספר החזה וליד השלט עם המספר הזה, מניחים את הדברים. לכל פריט מחברים פתק קטן של מספר החזה שנתלש מהדף עצמו. כדי לצאת אחר כך מהשטח החלפה, המתנדבים בודקים שהמספר על הפריט מתאים למספר החזה. זה נשמע פשוט אבל בארץ זה כנראה לא היה עובד…

כך נראה שמירת החפצים

אחרי שהשארתי את החפצים והצ’יפ היה במקום, ניגשתי לזינוק. עכשיו הבנתי מה המספרים שראיתי קודם לכן. זה הטווח של מספרי החזה שצריכים לזנק מהאזור הזה. אני היית 3472 אז ניגשתי לטווח “3000-3999”. סה”כ במירוץ השתתפו 8000 איש ומדידת הזמנים גם ככה נמדדת רק מהשטיח בקו זינוק.

כך נראה הקו סיום

הריצה התחילה ולקח 3 דקות עד שהגעתי לשטיח הזינוק. כל החצי שעה הראשונה, היה צפוף מאד ורוב האנרגיות שלי התחלקו בין הריצה לעקיפות הרבות. כמובן, שמאד מהר מצאתי לעצמי את כל הטריאתלטים. לא יאומן כמה קל לזהות אותם, הם בכלל לא דואגים להחביא זאת. רובם רצו בקבוצות עם החליפה שלהם ובסיום המירוץ הם פתחו שולחן ועשו הרבה רעש. כמובן שניגשתי אליהם כדי לשאול כמה שאלות לגבי טריאתלונים בניו יורק ולגבי הקבוצות שקיימות. אין ספק שאם אני יעבור לכל מקום אחר בעולם, אני אמצע לעצמי קבוצה. היא לא תתקרב כנראה לקרסוליים של הקבוצה שלי, אבל לפחות אני יודעת שלא אתנוון עד החזרה לארץ.

ההבדל הכי גדול הוא שאחרי המירוץ יכולתי לקנות לעצמי Tall Light Coffee Frappuccino מ Starbucks. בנוסף, לא היה צורך לסגור כבישים מכוון שכל המירוץ התבצע ב Central Park. זאת הסיבה שיש מירוץ כל שבוע בניו יורק. יש משהו מאד חינני במירוצים בישראל – בכך שלפעמים צריך לקחת מספר חזה מאיזה דודה באולם ספורט שבנו בקום המדינה בתיכון המקומי. ניו יורק זה טעם אחר ואי אפשר להסביר את זה. המסקנה היא פשוטה – צריך לעשות גם וגם.

טיפ לקורות חיים – תרשמו שאתם משתתפים בטריאתלון. היה לי ראיון עבודה בארה”ב וכמעט חצי מהראיון הוקדש לדיבורים על ספורט וזה יוצר קשר מיידי.

בקרוב טריאתלון נשים… ציון שנה מתחילת הקריירה הטריאתלונית שלי.