נתחיל בקליפ קצר להמחשה :

התכנון היה כרגיל ביום לפני התחרות: לקום מוקדם ביום שישי, להירגע כל היום, להתארגן לתחרות, לאכול ארוחת ערב טובה של פסטה בסביבות 7 ולהיות במצב מאוזן בסביבות עשר בלילה. במצב הזה אני אמורה לקום כמו גדולה מוקדם בבוקר, לשרוק לצלילי השירים ברדיו ולהפציץ בתחרות. מיותר לומר שזה לא ממש קרה.

חזרתי עם האופניים מהחנות אחרי שהייתי משוכנעת שהם כשירות לתחרות. ליתר בטחון, עשיתי אתם סיבוב והכנסתי קצת אויר לגלגלים. פתאום שמעתי פיצוץ! הלכה הפנימית החדשה וישר הלכתי להביא אחת חדשה (לא נורא). אחרי שהחלפתי אותה, גיליתי שיש חור בפנימית החדשה… מוזר… ניסיתי שוב.. עוד חור והפעם לא נשארו פנימיות. הפרצוף שלי נהיה חם והכפות ידיים שלי התחילו לדמוע… אפילו האוצר מילים שלי התדרדר למילה אחת בלבד – שיט.

האצבעות שלי אוטומטית התקשרו לקובי (המסטר של קבוצת הרכיבה IWCC)וניסיתי בטון רגוע להסביר לו שיש לי מצב חירום (היה כבר 7 בערב). הוא היה בדרך לתחרות אופניים אז התקשרתי לנינה ואפילו קפצתי אליה לכפר-סבא. היא הכניסה לי פנימית חדשה והזמינה את מתקן האופניים האישי שלה כדי שיעזור. כבר 8 בערב אבל לפחות יש לי אוויר בגלגל ואני יכולה להיות רגועה.

הגעתי הביתה, נגעתי בגלגל ו… אין אוויר. עוד הפעם נהייה לי חם והתחלתי לתהות איך היום המושלם והתכניות המושלמות שלי כל כך השתבשו. שוב התקשרתי לנינה והפעם קפצתי למתקן האופניים האישי שלה (עוד הפעם נסיעה לכפר-סבא). הוא הדביק טייפ על הפנים של הגלגל עצמו ושוב שם פנימית חדשה. תוך כדי בדיקה מתמדת של הגלגל, הגעתי הביתה… והשעה היית כבר 10 בלילה. הפסטה חיכתה לי אבל היין היה הרבה יותר מפתה כדי להרגיע את הלחץ. ב 11:20 הייתי במטה – Crisis Averted

התחרות

התארגנתי בשטח החלפה ושוב כדרך פלא, התחרות התחילה. השחיה לקחה לי 32 דקות, האופניים לקח 1:05 והריצה בסוף 53 דקות – סה”כ 2:31. מקום 101 סה”כ ומקום שני בקטגוריה!

ה Aerobar החדש שלי היה מדהים והעובדה שהיה מותר דרפטינג הקלה עלי מאד ברכיבה. מצאתי לעצמי קבוצה של גברים שרכבו ביחד איתי כמעט כל הדרך. אפשר לומר שתרמתי מאד לדבוקה שנוצרה ובסיבוב האחרון אפילו התפצלתי מהם. הבטתי לאחור וראיתי שהם כבר נפלו ממני. העזרה שקיבלתי השאירה לי כוחות לריצה שממנה מאד חששתי. מצוידת בכדורים נגד דלקת וטייפינג יפני בצבע ורוד זוהר, יצאתי לריצה. בריצה אפשר לומר שהיה… חם. היה לי קצת קשה מכוון שלא רצתי כבר יותר משבוע אבל איכשהו הגעתי לקו סיום. בדרך עקפתי מישהי בקבוצת גיל שלי אז מאד שמחתי כי ידעתי שאני צריכה לעקוף שתיים כדי להיות במקום שלישי. בסיום, הקבוצת רכיבה דיסקסה על התחרות ונרגענו קצת. לאחר מכן, הופתעתי לגלות שאני בעצם מקום שני!! גם עכשיו האוצר מילים שלי התדרדר למילה אחת – Woo Hoo!! טוב , זה שתי מילים… טוב, הם לא מילים… אל תהיו קטנוניים.

טריאתלון הבא כנראה יהיה רק ב 17 לאוגוסט בארה”ב.
טריאתלון בשם North East Maryland Triathlon

12►

הכל התחיל לפני כשבועיים. הייתי על האופניים בסופ”ש ואחר כך שלושה ימים רצוף בדוושים. הרגשתי צורך להתחיל לרוץ קצת יותר ולכן יצאתי לרוץ יום אחד 12 ק”מ , יום אחר כך 11 ק”מ ויום אחרי זה 11 ק”מ. אחרי היום השלישי משהו הרגיש קצת מוזר בברך שמאל, הרגשה שאי אפשר להסביר במילים אבל כל מי שפעם חווה את זה, יודע בדיוק איך זה מרגיש.

ההחלטה שלקחתי היא שאני אמשיך לדווש ואנסה שוב לרוץ רק בעוד שבוע. כשרצתי אחרי שבוע, הריצה הייתה מעולה אבל לאחר מכן, שוב כאב לי באותו המקום. ג’יזס… לנורה האדומה שנדלקה שבוע שעבר התווסף אזעקה מחרישת אוזניים שכבר לא יכולתי להתעלם … יצאו יתדות מהקירות והחדר התחיל להצטמצם… בריכה עם פיראניות לצידי וSpice Girls מושמעים ברקע. מאז לא רצתי

אם הייתי בכסא גלגלים, הייתי נותנת לעצמי 2 כאפות. אני מודה שאני מרגישה כמו הבן אדם הכי נחה ומסכן שקיים. כל אדם שרץ בפארק, כל כלב שמקפץ לתפוס פריסבי, כל ילד שרודף אחרי יונה, כל אחד שלא הבין שעפיפון זה כבר לא פופולרי, כל אחד שכמעט מפספס את האוטובוס – אני מקנאת בו. אחרי הכל, הוא יכול לרוץ..

מה עושים? בוכים עד שנמאס, כועסים על כל מי שנמצא בסביבה, רואים שידורים חוזרים של Family Guy ובסוף נכנעים והולכים לאורתופד. מסתבר שיש לי דלקת ב Iliotibial Band. התכנית היא : מנוחה וכדורים נגד דלקת, אם זה לא עוזר אז צילום, ואחר כך חזרה לפעילות בהדרגה. הכי חשוב – מתיחות!! הרופא אמר שמומלץ לרוץ עד שאני מתחממת, לעשות לעצמי סדנת מתיחות רצינית, ואז לצאת לריצה אמיתית. אז אמרתי “יש לי תחרות ביום שבת… אפשר להתחיל לנוח אחרי התחרות?” ואז הוא אמר מילים מדהימות – “רשמית אני אומר לך לא. אבל לא רשמית – בגלל הכדורים, את לא תרגישי כאב בזמן התחרות. אולי ייקח לך יותר זמן אחר כך לחזור לעצמך”. זה בדיוק מה שקיוויתי לשמוע

בנוסף לכך , הפיזיותרפיסטית הפרטית שלי הידועה בכינויה “אמא”, חזרה מחו”ל עם שלל! לאופניים קיבלתי aeorobar שברגעים אלא נמצאים אצל עמית לוינזון להתקנה. לריצה, קיבלתי נעלי Nimbus 10 חדשות וכבר הזלתי עליהם כמות לא בטלה של ריר. לשחייה, קיבלתי בגד ים חדש. לבלוג ולשיקגו, קיבלתי מצלמה של Nikon – Coolpix S550 וגם TimeOut Chicago. לנפש קיבלתי… כלום… אין צורך , קיבלתי מספיק דברים אחרים כדי שדעתי תהייה מוסחת לכמה חודשים

המסקנות הם-

• אני עדיין סופרמן אבל אני צריכה להתחיל להתמתח ברצינות ולטפל בעצמי
• כדורים נגד דלקות זה גאוני, איך אני לא חשבתי על זה
• עכשיו אני יכולה להירגע לקראת הטריאתלון ויהיה לי אפילו מצלמה כדי לתעד כמו שצריך

ועכשיו לציטוט מהספר TimeOut Chicago לגבי אופניים בעיר -

“Cycling in Chicago is a contact sport, or can be. Wear a helmet, be vigilant against erratic driving, use lights at night, and be sure always to secure your bike with a U-lock. However, if you’re used to riding in big cities, riding around Chicago should be straight forward, perhaps even fun… dedicated bike lanes and trails are springing up around the city all the time.”

אם אתם מכירים קבוצת רכיבה טובה בשיקגו אז Let me know.
בקרוב… Post על טריאתלון תל-אביב. בהצלחה לכולם ולי במיוחד…

לפני כמה ימים קמתי בבוקר בשעה 5:50 כדי לרוץ. ברגע שדרכתי מחוץ לחדר, כאבים חדים עלו מהרגל שלי למוח ואמרו לי “אל תרוצי… בבקשה”. הקשבתי לקולות וחזרתי לישון עוד שעה אחת כדי לראות אם זה משפר את המצב. לצערי, אחרי ששוב צעדתי כמה צעדים, הרגל שוב צעקה “איזה חלק של ‘אל תרוצי’, לא הבנת?”.

לא צריך להגיד לי פעמיים. הבנתי את הרמז והלכתי ישר לרופא. בדרך כלל אני לא מטפלת בעצמי כל כך טוב אבל יש תחרות דואתלון ביום שישי וכל מערכות הגוף אמורות לאשר השתתפות. למזלי, הרופא שלי גם משתתף בטריאתלונים והוא הבין ללבי. בהתחלה הוא הציע לי to take it easy . אמרתי לו “בכיף, אבל אחרי יום שישי כי יש לי תחרות. תביא לי את מה שצריך כדי שאני אוכל להשתתף”. לא עברה דקה וכבר היה לי מרשם לכדורים נגד הכאב Cellcox 100. הרגליים אישרו המראה והכל יכל להמשיך כמתוכנן

טיפ לטריאתלט המתחיל – אם רשום שהשטח החלפה נסגר ב 7. צריך להגיד לפני 7. זה נשמע טריוויאלי אבל איכשהו הגענו אחרי שעת הסגירה. כששאלנו איפה לשים את האופניים אמרו לנו את המילים שכל אחד מפחד לשמוע (במיוחד כשהם נסעו עד לאגמון בצפון) – “אתם לא יכולים להשתתף”. חשבתי שהלב שלי נפל לטייץ והתחלתי לחשוב את מי אני הורגת. אחרי שהבנתי שכנראה שהגומי של המספר חזה שלי לא מספיק חזק כדי שאני אתלה את עצמי, התחלתי לחשוב מה לעשות.

ירון 1 התחיל להתווכח כמובן אבל אני הבנתי שבהיותי אישה, יש לי יותר מאופציה אחת וגם היכולת לחשוב עליה. ניגשתי לאיש ותוך 2 דקות של התחננות בסגנון “באנו מהמרכז , בבקשה בבקשה בבקשה”, כבר היינו עם האופניים בשטח החלפה. Booyah. פעם הבא, אני שמה בצל בתיק החלפות שלי כדי שאני גם יוכל אפילו לבכות את דרכי למטרה אם צריך!

איכשהו תמיד עם כל ההתרגשות, פתאום מזנקים. איך זה קרה?
ה 10 ק”מ הראשונים היו מהירים. תפסתי לעצמי גבר ואשה שרצו בסביבות ה 12 קמ”ש ונדבקתי אליהם כמו דבק מגע לאצבעות של ילד מסכן. המסלול היפה של הציפורים והנוף העביר לי את הזמן ואחרי 48 דקות הגעתי לאופניים.

בתחרות הספציפית הזאת היו לנו, לנשים, מין עידוד הדדי לא ברור. כל פעם שאני ראיתי מישהי מולי, אמרתי “כל הכבוד” או “יאללה עוד קצת” וגם היא אמרה לי. התחרות היית מאד אינטימית וכמות המשתתפות היה נמוך אז כנראה שהרגשנו מחויבות כלשהי אחת לשנייה. למרות שאני מעדיפה להתאמן עם גברים (מכוון שזה מאד מחזק אותי) אני יכולה להבין את המשיכה של אימון עם נשים. יש הרבה מאד פרגון והרגשה של הגשמה משותפת כזאת.

אחרי הריצה רכבתי באופניים (40 ק”מ) … עוד קצת ריצה (5 ק”מ) וסיימתי בזמן של 2:27.
איכשהו (אל תשאלו איך) הגעתי מקום שני וקיבלתי עוד גביע! כעת יש לי גביע אחד של מקום שלישי בטריאתלון (ספרינט) גן שמואל, גביע מקום שלישי (ספרינט) בדואתלון רמת השרון וגביע של מקום שני בדואתלון (אולימפי) באגמון. אין ספק שנטשה, המנקה, תהנה לנצנץ לי אותם

אני לא היחידה עם הגביע! איילות כיכבו בגדול בתחרות הזאת.

קומיקס! לחצו להגדלה

ודופק כמובן

12►

הפעם ניסיתי את מזלי במירוץ ראשון לציון במטרה שוב לשבור את קו ה 50 דקות. מיותר לאמר שעשיתי זאת בהצלחה ב 49:17.

לפעמים בזמן מירוץ, צריך מי שידרבן אותך לרוץ מהר יותר, מישהו כמוך שרץ בקצב דומה אבל במהירות קצת יותר גבוהה. לאורך כל המירוץ חשבתי שאני מדמיינת מישהי שעשתה בדיוק את זה. לא אמרנו מילה אחת לשניה אבל בכל פעם שהתחלתי להתקרב, היא הגבירה קצב!

חשבתי לעצמי שאם אני כבר ממציאה לי חבר דמיוני אז לפחות שיהיה מהמין השני ושילך איתי לים או יבדר אותי כשאני מחכה בתור לרופא שיניים. מזל שיש להם שם טטריס נייד בחדר המתנה אחרת הייתי משתגעת…

למזלי, הדמיון שלי לא עד כדי כך מפותח כי לקראת הסוף היא אמרה לי “יאללה, תני ספירנט” ואז התברר לי שהיא בכלל לא נרשמה למירוץ. נתתי ספרינט עד הסוף ואז היא נעלמה. כמה דקות אחרי שנרגעתי, ירון מצא אותה ואמרתי לה תודה על הדרבון. אולי עכשיו יש מצב לחבר דמיוני נורמאלי אחרי הכל!

Dofek

לילה לפני המירוץ יצאתי למסיבה וחזרתי הביתה ב 3:30 בבוקר. לא כיף לקום אחרי מספר שעות מועט של שינה בשביל מירוץ אבל אין ברירה. לא הייתי בטוחה שרציתי בכלל להשתתף אבל בכל זאת כבר שילמתי והיה לי טרמפ ו… איכשהו קמתי בסוף.

דבר ראשון שעשיתי כשהגעתי זה ללכת לדוכן של פולאר (Polar) כי הסנסור של השעון לא עבד בריצות האחרונות וחשבתי שאולי משהו קרה לבטריה. החלפני בטריה וזה עדיין לא עזר. כמעט התחלתי לתלוש שערות כשהאיש בדוכן אמר שאני יכולה דרכו, עכשיו, לשלוח את הסנסור לתיקון!
כל כך שמחתי והוא אפילו הדגיש שהוא ידאג שזה יהיה מהיר וישלח אלי הביתה. כל הכבוד לפולאר!

המירוץ היה מירוץ שטח ממש ועוד לא יצא לי להתחרות בכזה מסלול. למרות שלקח לי 1:35 לסיים את המסלול , זה הרגיש כמו חמש דקות. אפשר לרוץ באיזי ולהסתכל על הפרות , על הפרחים ועל הציפורים וקצת על האבנים כי בכל זאת לא התחשק לי להפצע וגם כמובן , על האנשים. איזה סוג של אנשים עושים מירוצים כאלה? האם הם כמוני? אולי הם שונים ממני ובעתיד אני אהיה כמוהם?

למי אכפת בעצם… ברגע שהמחשבות האלה הציפו אותי כבר הגעתי לרפת וכל מה שחשבתי זה “מסריח פה… וואו , ממש מסריח… יש גם אנשים מסריחים אבל לא ככה… איך קיבוצניקים חיים עם הריח הזה? המולקולות של הסרחון בטח נכנסות לי לאף ולפה עכשיו… איכס…”

סוף סוף הגעתי לסיום והתענגתי על קערה של Fitness עם יוגורט ופירות שחילקו שם באיזור. בכלל כל המירוץ כלל הרבה מאד אוכל ושתייה (רגילה ואיזוטונית) בשביל כל הרצים ובשביל המקצים הארוכים בפרט. הארגון היה ‘בסדר’ אפשר לומר. זאת מכוון שהיה חץ אחד במסלול שנעבד וגרם לנו לתהות לאן לרוץ במשך דקה או שתיים. שנה הבאה – 30 ק”מ! ברוורס! בתחפושת של מיקי מאוס! על חד אופן!

לפני	אחרי

התחרות הראשונה שהשתתפתי בה היה לפני שנה במירוץ עין גדי (10 ק”מ) ולקח לי 00:58:53.20. מאז קצת השתפרתי בכושר, עשיתי עוד 7 מירוצים של 10 ק”מ אחרי זה ולפי דעתי הגיע הזמן לרוץ 21 ק”מ או יותר נכון, חצי מרתון. לפחות בטריאתלון, נתנו ל ‘חצי אולימפי’ שם מגניב כמו ‘ספרינט’ שנשמע מאד מרשים וקצת מבאס לעשות חצי של משהו כשמודגשת המילה ‘חצי’ אבל זאת הדרך הנכונה להגיע מתישהו למרתון שלם… אחד מרתון.

אז מה צריך לעשות? קודם כל, צריך להתחיל לקנות ציוד! אין ברירה, כדי לרוץ טוב צריך להוציא הרבה כסף … זה מצדיק מחוייבות אחרי הכל. מכיוון שאני קצת פריקית, החלטתי להתחיל בשעון פולאר חדש והכי טוב שיש בשוק היום – מדובר ב RS800sd. אם אתם מזילים ריר על כל מה שמציג לכם הרבה נתונים ומבחינתכם, ריצה של שעה מצדיקה שעתיים של חשיבה והסקת מסקנות אז כנראה שאתם מתרגשים עכשיו כמוני. זה מה שקורה כאשר סטודנטית למדעי המחשב מתחילה לעשות ספורט… הכל יותר מסובך ממה שזה נראה ובכוונתי להוכיח זאת.

מה השעון עושה? מראה דופק…. אה וגם מרחק , מהירות , cadence , גובה , זמן בין דפקי לב, מתחבר למחשב, מתכנן אימונים ו…. עוד! בקיצור, אם השעון הזה היה גם עושה לי גם שיעור בית וקפה, כנראה שהייתי רצה את שארית חיי. אם אתם ישראלים אז השאלה המתבקשת היא ‘כמה עלה?’. בהיתי קצת באתר של שוונג וראיתי ששם השעון עולה 2,999 ש”ח ובאתר של פולאר זה עולה $499, אבל ב ebay זה עולה רק $400 וזה מגיע גם עם חיבור ל usb כדי לקבל ולשלוח נתונים דרך אינפרא-אדום. כמובן שהזמנתי דרך ebay והשעון בדרך אלי.

טוב, אז כבר הוצאתי כמות לא בטלה של כסף וכמובן שאני גם אקנה בגדי ריצה חדשים… זה הולך בלי לאמר. אז עכשיו נותר רק… לרוץ! סתם… קודם צריך לתכנן אימונים כי המטרה אחרי הכל זה לא רק לסיים את המירוץ, זה גם לא למות וגם להראות לא רע בתמונה ששמים באנטרנט שאף אחד לא רואה חוץ ממך.

אז את התכנונים שלי בדיוק אני אפרט בהמשך ובינתיים אני אשמח לתגובות, המלצות וכל דבר אחר שיוביל אותי בדרך הנכונה.