נתחיל בקליפ קצר להמחשה :

התכנון היה כרגיל ביום לפני התחרות: לקום מוקדם ביום שישי, להירגע כל היום, להתארגן לתחרות, לאכול ארוחת ערב טובה של פסטה בסביבות 7 ולהיות במצב מאוזן בסביבות עשר בלילה. במצב הזה אני אמורה לקום כמו גדולה מוקדם בבוקר, לשרוק לצלילי השירים ברדיו ולהפציץ בתחרות. מיותר לומר שזה לא ממש קרה.

חזרתי עם האופניים מהחנות אחרי שהייתי משוכנעת שהם כשירות לתחרות. ליתר בטחון, עשיתי אתם סיבוב והכנסתי קצת אויר לגלגלים. פתאום שמעתי פיצוץ! הלכה הפנימית החדשה וישר הלכתי להביא אחת חדשה (לא נורא). אחרי שהחלפתי אותה, גיליתי שיש חור בפנימית החדשה… מוזר… ניסיתי שוב.. עוד חור והפעם לא נשארו פנימיות. הפרצוף שלי נהיה חם והכפות ידיים שלי התחילו לדמוע… אפילו האוצר מילים שלי התדרדר למילה אחת בלבד – שיט.

האצבעות שלי אוטומטית התקשרו לקובי (המסטר של קבוצת הרכיבה IWCC)וניסיתי בטון רגוע להסביר לו שיש לי מצב חירום (היה כבר 7 בערב). הוא היה בדרך לתחרות אופניים אז התקשרתי לנינה ואפילו קפצתי אליה לכפר-סבא. היא הכניסה לי פנימית חדשה והזמינה את מתקן האופניים האישי שלה כדי שיעזור. כבר 8 בערב אבל לפחות יש לי אוויר בגלגל ואני יכולה להיות רגועה.

הגעתי הביתה, נגעתי בגלגל ו… אין אוויר. עוד הפעם נהייה לי חם והתחלתי לתהות איך היום המושלם והתכניות המושלמות שלי כל כך השתבשו. שוב התקשרתי לנינה והפעם קפצתי למתקן האופניים האישי שלה (עוד הפעם נסיעה לכפר-סבא). הוא הדביק טייפ על הפנים של הגלגל עצמו ושוב שם פנימית חדשה. תוך כדי בדיקה מתמדת של הגלגל, הגעתי הביתה… והשעה היית כבר 10 בלילה. הפסטה חיכתה לי אבל היין היה הרבה יותר מפתה כדי להרגיע את הלחץ. ב 11:20 הייתי במטה – Crisis Averted

התחרות

התארגנתי בשטח החלפה ושוב כדרך פלא, התחרות התחילה. השחיה לקחה לי 32 דקות, האופניים לקח 1:05 והריצה בסוף 53 דקות – סה”כ 2:31. מקום 101 סה”כ ומקום שני בקטגוריה!

ה Aerobar החדש שלי היה מדהים והעובדה שהיה מותר דרפטינג הקלה עלי מאד ברכיבה. מצאתי לעצמי קבוצה של גברים שרכבו ביחד איתי כמעט כל הדרך. אפשר לומר שתרמתי מאד לדבוקה שנוצרה ובסיבוב האחרון אפילו התפצלתי מהם. הבטתי לאחור וראיתי שהם כבר נפלו ממני. העזרה שקיבלתי השאירה לי כוחות לריצה שממנה מאד חששתי. מצוידת בכדורים נגד דלקת וטייפינג יפני בצבע ורוד זוהר, יצאתי לריצה. בריצה אפשר לומר שהיה… חם. היה לי קצת קשה מכוון שלא רצתי כבר יותר משבוע אבל איכשהו הגעתי לקו סיום. בדרך עקפתי מישהי בקבוצת גיל שלי אז מאד שמחתי כי ידעתי שאני צריכה לעקוף שתיים כדי להיות במקום שלישי. בסיום, הקבוצת רכיבה דיסקסה על התחרות ונרגענו קצת. לאחר מכן, הופתעתי לגלות שאני בעצם מקום שני!! גם עכשיו האוצר מילים שלי התדרדר למילה אחת – Woo Hoo!! טוב , זה שתי מילים… טוב, הם לא מילים… אל תהיו קטנוניים.

טריאתלון הבא כנראה יהיה רק ב 17 לאוגוסט בארה”ב.
טריאתלון בשם North East Maryland Triathlon

12►

הכל התחיל לפני כשבועיים. הייתי על האופניים בסופ”ש ואחר כך שלושה ימים רצוף בדוושים. הרגשתי צורך להתחיל לרוץ קצת יותר ולכן יצאתי לרוץ יום אחד 12 ק”מ , יום אחר כך 11 ק”מ ויום אחרי זה 11 ק”מ. אחרי היום השלישי משהו הרגיש קצת מוזר בברך שמאל, הרגשה שאי אפשר להסביר במילים אבל כל מי שפעם חווה את זה, יודע בדיוק איך זה מרגיש.

ההחלטה שלקחתי היא שאני אמשיך לדווש ואנסה שוב לרוץ רק בעוד שבוע. כשרצתי אחרי שבוע, הריצה הייתה מעולה אבל לאחר מכן, שוב כאב לי באותו המקום. ג’יזס… לנורה האדומה שנדלקה שבוע שעבר התווסף אזעקה מחרישת אוזניים שכבר לא יכולתי להתעלם … יצאו יתדות מהקירות והחדר התחיל להצטמצם… בריכה עם פיראניות לצידי וSpice Girls מושמעים ברקע. מאז לא רצתי

אם הייתי בכסא גלגלים, הייתי נותנת לעצמי 2 כאפות. אני מודה שאני מרגישה כמו הבן אדם הכי נחה ומסכן שקיים. כל אדם שרץ בפארק, כל כלב שמקפץ לתפוס פריסבי, כל ילד שרודף אחרי יונה, כל אחד שלא הבין שעפיפון זה כבר לא פופולרי, כל אחד שכמעט מפספס את האוטובוס – אני מקנאת בו. אחרי הכל, הוא יכול לרוץ..

מה עושים? בוכים עד שנמאס, כועסים על כל מי שנמצא בסביבה, רואים שידורים חוזרים של Family Guy ובסוף נכנעים והולכים לאורתופד. מסתבר שיש לי דלקת ב Iliotibial Band. התכנית היא : מנוחה וכדורים נגד דלקת, אם זה לא עוזר אז צילום, ואחר כך חזרה לפעילות בהדרגה. הכי חשוב – מתיחות!! הרופא אמר שמומלץ לרוץ עד שאני מתחממת, לעשות לעצמי סדנת מתיחות רצינית, ואז לצאת לריצה אמיתית. אז אמרתי “יש לי תחרות ביום שבת… אפשר להתחיל לנוח אחרי התחרות?” ואז הוא אמר מילים מדהימות – “רשמית אני אומר לך לא. אבל לא רשמית – בגלל הכדורים, את לא תרגישי כאב בזמן התחרות. אולי ייקח לך יותר זמן אחר כך לחזור לעצמך”. זה בדיוק מה שקיוויתי לשמוע

בנוסף לכך , הפיזיותרפיסטית הפרטית שלי הידועה בכינויה “אמא”, חזרה מחו”ל עם שלל! לאופניים קיבלתי aeorobar שברגעים אלא נמצאים אצל עמית לוינזון להתקנה. לריצה, קיבלתי נעלי Nimbus 10 חדשות וכבר הזלתי עליהם כמות לא בטלה של ריר. לשחייה, קיבלתי בגד ים חדש. לבלוג ולשיקגו, קיבלתי מצלמה של Nikon – Coolpix S550 וגם TimeOut Chicago. לנפש קיבלתי… כלום… אין צורך , קיבלתי מספיק דברים אחרים כדי שדעתי תהייה מוסחת לכמה חודשים

המסקנות הם-

• אני עדיין סופרמן אבל אני צריכה להתחיל להתמתח ברצינות ולטפל בעצמי
• כדורים נגד דלקות זה גאוני, איך אני לא חשבתי על זה
• עכשיו אני יכולה להירגע לקראת הטריאתלון ויהיה לי אפילו מצלמה כדי לתעד כמו שצריך

ועכשיו לציטוט מהספר TimeOut Chicago לגבי אופניים בעיר -

“Cycling in Chicago is a contact sport, or can be. Wear a helmet, be vigilant against erratic driving, use lights at night, and be sure always to secure your bike with a U-lock. However, if you’re used to riding in big cities, riding around Chicago should be straight forward, perhaps even fun… dedicated bike lanes and trails are springing up around the city all the time.”

אם אתם מכירים קבוצת רכיבה טובה בשיקגו אז Let me know.
בקרוב… Post על טריאתלון תל-אביב. בהצלחה לכולם ולי במיוחד…

לפני כמה ימים קמתי בבוקר בשעה 5:50 כדי לרוץ. ברגע שדרכתי מחוץ לחדר, כאבים חדים עלו מהרגל שלי למוח ואמרו לי “אל תרוצי… בבקשה”. הקשבתי לקולות וחזרתי לישון עוד שעה אחת כדי לראות אם זה משפר את המצב. לצערי, אחרי ששוב צעדתי כמה צעדים, הרגל שוב צעקה “איזה חלק של ‘אל תרוצי’, לא הבנת?”.

לא צריך להגיד לי פעמיים. הבנתי את הרמז והלכתי ישר לרופא. בדרך כלל אני לא מטפלת בעצמי כל כך טוב אבל יש תחרות דואתלון ביום שישי וכל מערכות הגוף אמורות לאשר השתתפות. למזלי, הרופא שלי גם משתתף בטריאתלונים והוא הבין ללבי. בהתחלה הוא הציע לי to take it easy . אמרתי לו “בכיף, אבל אחרי יום שישי כי יש לי תחרות. תביא לי את מה שצריך כדי שאני אוכל להשתתף”. לא עברה דקה וכבר היה לי מרשם לכדורים נגד הכאב Cellcox 100. הרגליים אישרו המראה והכל יכל להמשיך כמתוכנן

טיפ לטריאתלט המתחיל – אם רשום שהשטח החלפה נסגר ב 7. צריך להגיד לפני 7. זה נשמע טריוויאלי אבל איכשהו הגענו אחרי שעת הסגירה. כששאלנו איפה לשים את האופניים אמרו לנו את המילים שכל אחד מפחד לשמוע (במיוחד כשהם נסעו עד לאגמון בצפון) – “אתם לא יכולים להשתתף”. חשבתי שהלב שלי נפל לטייץ והתחלתי לחשוב את מי אני הורגת. אחרי שהבנתי שכנראה שהגומי של המספר חזה שלי לא מספיק חזק כדי שאני אתלה את עצמי, התחלתי לחשוב מה לעשות.

ירון 1 התחיל להתווכח כמובן אבל אני הבנתי שבהיותי אישה, יש לי יותר מאופציה אחת וגם היכולת לחשוב עליה. ניגשתי לאיש ותוך 2 דקות של התחננות בסגנון “באנו מהמרכז , בבקשה בבקשה בבקשה”, כבר היינו עם האופניים בשטח החלפה. Booyah. פעם הבא, אני שמה בצל בתיק החלפות שלי כדי שאני גם יוכל אפילו לבכות את דרכי למטרה אם צריך!

איכשהו תמיד עם כל ההתרגשות, פתאום מזנקים. איך זה קרה?
ה 10 ק”מ הראשונים היו מהירים. תפסתי לעצמי גבר ואשה שרצו בסביבות ה 12 קמ”ש ונדבקתי אליהם כמו דבק מגע לאצבעות של ילד מסכן. המסלול היפה של הציפורים והנוף העביר לי את הזמן ואחרי 48 דקות הגעתי לאופניים.

בתחרות הספציפית הזאת היו לנו, לנשים, מין עידוד הדדי לא ברור. כל פעם שאני ראיתי מישהי מולי, אמרתי “כל הכבוד” או “יאללה עוד קצת” וגם היא אמרה לי. התחרות היית מאד אינטימית וכמות המשתתפות היה נמוך אז כנראה שהרגשנו מחויבות כלשהי אחת לשנייה. למרות שאני מעדיפה להתאמן עם גברים (מכוון שזה מאד מחזק אותי) אני יכולה להבין את המשיכה של אימון עם נשים. יש הרבה מאד פרגון והרגשה של הגשמה משותפת כזאת.

אחרי הריצה רכבתי באופניים (40 ק”מ) … עוד קצת ריצה (5 ק”מ) וסיימתי בזמן של 2:27.
איכשהו (אל תשאלו איך) הגעתי מקום שני וקיבלתי עוד גביע! כעת יש לי גביע אחד של מקום שלישי בטריאתלון (ספרינט) גן שמואל, גביע מקום שלישי (ספרינט) בדואתלון רמת השרון וגביע של מקום שני בדואתלון (אולימפי) באגמון. אין ספק שנטשה, המנקה, תהנה לנצנץ לי אותם

אני לא היחידה עם הגביע! איילות כיכבו בגדול בתחרות הזאת.

קומיקס! לחצו להגדלה

ודופק כמובן

12►

כמו כל יום קמתי ב 4 לפנות בוקר. רק שהפעם, במקום להתהפך ולחזור לישון, קמתי. קמתי, הכנתי קפה, שמתי את האופניים ברכב ויצאתי, ביחד עם ‘ירון 2′ לאשקלון (אין כמו אשקלון לפני זריחה). שם שמנו את האופניים באוטובוס ונסענו עם כל הקבוצה היפה שלנו לבאר שבע.

מה אתם חושבים: אשקלון נשמע כמו שם של ארטיק, לא?

כשהגענו לבאר שבע, התארגנו. ‘ירון 2′ הלך להתרוקן 5321 פעמים לפני התחרות בזמן שאנחנו חיכינו בחום מול קו הזינוק. בינתיים, אנשים חשובים הספיקו להגיד דברים לא מעניינים וגם להעביר לנו תדרוך בנוגע למסלול. את אחראית האירוע הציגו בטעות בתור אחראית על שנות השישים במקום אחראית על 60 שנה לישראל. אם היה לה Tie dye במקום מדים, אולי דווקא היה מתאים לה.

הזינוק היה בירידה ודיוושנו דרך באר שבע במהירות שאליה לא כל כך ציפיתי. מהר מאד התנתקתי מהקבוצה והם דהרו קדימה בלעדי. קובי ניסה להביא אותי קדימה אבל בלי חימום אני כמו סמרטוט עם רגליים. מאותו הרגע נהייתי טרמפיסטית התחרות. הבעיה היא שהקבוצה שלי היא כל כך מהירה שכאשר הצטרפתי לקבוצות אחרות, הרגשתי שאני יכולה לעשות הרבה יותר. ברגע שהתנתקתי מהם ועקפתי אז התעייפתי והם עקפו אותי. רוב הזמן רכבתי מול הרוח וזה היה לא פשוט בכלל.

במהלך הדרך עברנו בשדרות. דווקא אם כל תושבי שדרות היו רוכבי אופניים, יכולתי להבין למה הם רוצים לגור שם. זה היה קטע הרכיבה שממנו הכי נהניתי – קצת עליות, קצת ירידות ונוף מאד יפה. המסלול בכלל היה מאד נחמד רק חבל שלא היה לי קצת מוזיקת רקע…

הנה הלקחים שלמדתי מהתחרות:

• צריך לפתוח מהר. מתאמצים בהתחלה כדי לתפוס מקום ואז דוהרים עם הקבוצה

• זה שהתחזקתי לא אומר שאני חזקה. היו שם בנות שרכבו ברמה מאד גבוהה ואני לא מגיעה לקרסוליים שלהם. עם כל זאת, אני מבינה שיש לי הרבה מזל שאני נמצאת בקבוצה שלי ולא בשום קבוצה אחרת. אולי ההרגשה הבודדה שהייתה לי בתחרות היית פשוט נבעה מתוך געגוע לקבוצה. אני חושבת שאני בן אדם יחסית אינטליגנט אבל ‘ירון 1′ אמר לי משהו חכם שלא הצלחתי להגיע אליו בכוחות עצמי. הוא אמר “את רוכבת עם 4 גברים ואלופת ישראל, למה ציפית?”. איך אני לא חשבתי על זה?

בסופו של דבר, אני מאד שמחה שהשתתפתי בתחרות ואם יהיה לי הזדמנות להשתתף שוב, אני יעשה זאת בלי להסס. למרות ש’ירון 1′ צודק, אני מעדיפה להישאר עם שאיפות גדולות, הצלחות גדולות ואכזבות גדולות כל פעם מחדש כי רק ככה הספורט נשאר מעניין.

12►