Today I received an email from TeamUSA letting me know that “you have earned a spot on the Team USA Roll Down list for 2009 ITU Duathlon World Championships because of your finish at the 2009 Duathlon National Championship”.  I blinked a few times, scratched my head to emphasize a thought process, and then realized that this email is the closest I will probably be to competing in a ‘World’ anything.  After conducting further research I found that “The top 12 in each age group, rolling down to 16th place at the Duathlon National Championship, will qualify for the 2009 World Championships in Concord, North Carolina (Sept. 24-26) “.  This means that I just made it to the rolling down point, whatever that means.  If 4 people don’t want to go, I’ll be offered a spot.  I wonder what t-shirt I’ll get if I compete in a world championship? Got to keep things in perspective.

Do you want the good news or the bad news?  The good news is that I got to sleep in on race day (hi five). The bad news is that my wave was at 11:35 and it was going to be 90 degrees outside (cancel hi five from before).  The issue is that, being the amazing team player that I am, I still woke up early to cheer on my fellow team mates who started at 8:30.  That means that my spanking new well-fit triathlon uniform was nice and moist with sweat well before the race start.  This made a 10k run feel like a very hot 10k run (That was a message from Captain Obvious).  This run led me to think about how I need to develop a kind of mantra for my run in order to survive the half ironman in a few weeks.  This mantra has to have a beat to it in order to keep my pace up and it needs to be something more powerful than my “left , right , left” mantra which made sense at the time.

The bike section was nice because I had a team to cheer me on.  In previous races, I was lucky if my friend, Rakefet, was competing because her brother came to cheer her on and I got a courtesy cheer every once and a while.  Not only did the team cheer me on, but they actually waited for me to finish.  Either Well-Fit is filled with great people or I have shitty friends (the ones who don’t read my blog).  In any event, I did feel like I was apart of the team for that weekend.  I had the luxury of roasting in the well-fit tent for a few hours and the Get-A-Grip “in tent” mechanic gave my bike a once over.

USAT thought it would be funny if they gave the duathletes beer glasses instead of medals at the finish line.  It’s a nice thought but all I could think about was opening my suitcase in Israel and seeing my Carbo Pro mixed with slivers of shattered glass.  Then I would have to throw away all of the Carbo Pro that made my bag overweight and cost me $100 to bring over and $20 to purchase.  So was my $65 race worth it?  I did get an awesome transition bag and hat and shirt so… what’s a few slivers of glass anyway.

Overall I really enjoyed myself in this competition and it gave me a much needed boost of confidence towards the 70.3 ironman on the 17th of May.  I can’t say that I was particularly fast during this race but I see it as a kind of intermediate race towards the main goal.  After the half ironman, I will be flying back to Israel and continuing to blog from there.

Some imagery and comments -

This was the well-fit tent -

The transition area -

Coach Sharone and myself :

I saw a bike that looked just like this ! Isn’t it cute?… I need to get a job…

12►

]]> http://www.anatkramer.com/InAnatshell/national-duathlon-festival/feed 0 http://www.anatkramer.com/InAnatshell/%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%98%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%93-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%aa http://www.anatkramer.com/InAnatshell/%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%98%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%93-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%aa#comments Sat, 01 Mar 2008 22:13:58 +0000 admin http://www.anatkramer.com/DwAnatKramer/blog/?p=85 ניסיתי לחשוב מה יש במשותף בין רכיבת הרים לבין רכיבת כביש. חוץ מה – י’, לא נמצא שום קשר ולכן לא ברור למה לוקחים 3 טריאתלטיות ורוכבת הרים סופ”שית אחת לתחרות של שלושה ימים בהרי אילת מול הכרישים והכרישות של ההשכלה הגבוהה. כמובן שקל לשכנע אותנו כי הרי , מה זה 15 ק”מ ? זה אמור לקחת רבע שעה , לא? מקסימום 25 דקות… אז יחי ההבדל הקטן.

“זה שטויות , אתן רוכבות קצת בבוקר, ואחר כך מתפננות בבריכה כל היום ויוצאות בלילות. טיול חינם לאילת, אתן חייבות לנסוע”. לאחר התממשות המציאות , המשפט היה צריך להיות “זה שטויות , אתן רוכבות כמה שעות עד שאתן מרגישות שאתן לא יכולות להוליד ילדים, משתכשכים עם הטבע או יותר נכון עם אבנים ושיחים קוצניים, מעודדות את שאר הקבוצות, מתעלפות על המיטה לכמה שעות ו… יוצאות ומשתכרות בלילות”.

כמובן שסתם אני כביכול מתלוננת כי היה מן הסתם כיף בטירוף! למדתי הרבה מאד לגבי רכיבת שטח ובלי להכנס לטכניקות מסובכות, להלן המסקנות מרעידות האדמה שהסקתי:

1. עליות – שמים הילוך הכי נמוך שיש, מכוונים את הכידון ופשוט מסובבים רגליים הכי מהר שאפשר בלי פחד. איכשהו (ואל תשאלו איך) אבל מגיעים לפסגה בסוף, פשוט אסור להפסיק לסובב, גם כשחושבים שהולכים ליפול.
2. ירידות – בירידות זה מאד משתלם להיות עייפים כי אז הפחד הופך לעצלנות ואז אפשר באמת לטוס. צריך לשים הילוך גבוהה, להחזיק חזק, לדמיין שאתה קפיץ או בובה ולתת לברכיים לעשות את מה שהאופניים רוצות. איכשהו (ואל תשאלו איך) האופניים מסוגלות לעבור דרך אבנים גדולות וכל מיני מכשולים אם פשוט לא משתמשים בברקסים וסומכים על זה שהכל יהיה בסדר.
3. מישורים – יש שני סוגים של מישורים : מישור קשה ומישור רך (כאשר מישור קשה הוא קל ומישור רך הוא קשה… סקדדיש). מישור קשה הוא פשוט כי אפשר לפדל בקלות כמו בכביש. מישור רך אומר שיש חול או אבנים מאד קטנות בכמויות והאדמה לא הדוקה. פה צריך לנקוט בשיטת העליה בכך שמסובבים רגליים ויהי מה, גם אם לא מתקדמים יותר מדי בזמן דווש.

כעת, אני אתאר בקצרה יום ממוצע בחייו של… אלופן אס”א.

• קמים בבוקר
• אוכלים לחם עם ריבה או מייפל וקפה
• נוסעים למסלול רכיבה ומתענגים על סיבוב “הכרת המסלול” ( מסלול, זו ענת , ענת זה המסלול)
• מגיעים לנקודת זינוק כשכווולם מחכים לאחרוני הסיבוב הכרות (כלומר אני והקבוצה)
• מזנקים!
• עושים שלושה סיבובים (או רק שתיים כמו ביום האחרון)
• מסיימים את המסלול!! בוראט היה אומר “Big success!”
• חוזרים למלון
• רצים ארבעים דקות אולי כדי “להשתחרר” (טריאתלטים או לא טריאתלטים??)
• מתקלחים כדי לראות מה היה דם יבש ומה באמת היה פצע ולהוריד את שיזוף הבוץ (דווקא החמיא לי)
• אוכלים!
• הולכים לעודד קבוצות אחרות (היה כדורעף , סקווש, טניס , גלישה , ג’ודו כזה, שחמט, ועוד)
• ישנים שנ”צ! או הולכים לג’קוזי!
• הולכים לארקפה עם הלפטופ ולומדים
• אוכלים!
• הולכים לתדריך של קובלסקי (אחראי הספורט של הבין-תחומי) לגבי היום הבא
• שותים , רוקדים , שותים , ושותים
• הולכים לישון!

אם הפסקתם לקרוא אחרי הקטע של השחמט, אז כן… שחמט זה ספורט מסתבר. גם כנראה משחמט כל השרירים נתפסים בטירוף כי קבוצת השחמט כל הזמן תפסה את הג’קוזי. ניסיתי באמת לחשוב איך יכול להיות ששחמט זה ספורט ודמקה לא. בשני המשחקים אין עניין של מזל בכלל ומשתמשים אפילו באותו הלוח. עד שלא יהיה מונופול באולימפיידה, אני לא אנוח!
(אגב, מונופול זה היה השם חיבה שרכשתי לעצמי בתחרות בעקבות חולצת הרכיבה החדשה שלי)

לסיכום, כיף לעשות רק ספורט כל היום. פציעות מעידות על גבורה. עדיף חצי שעה טיסה על פני חמש שעות נסיעה. הכל מפחיד ובן אדם חכם יודע גם מתי לא לחשוב ורק לעשות.

להלן הדפקים והגבהים של התחרות בשלושת הימים.
ממש כיף לראות בגלל שכל הסיבובים מאד ברורים.לחצו להגדלה

יום ראשון, סיבוב לבדיקה
יום ראשון , התחרות (3 סיבובים)

יום שני , סיבוב בדיקה ותחרות
יום שלישי , תחרות

12►