סיימתי את החצי מרתון הראשון שלי.
אני מתכוונת לספר את כל האמת. כמובן שבסופו של דבר, כוווולם היו שם והנסיעה לעין גדי היית כיפית ויפנים חמודים עודדו אותי בדרך אבל … אני יוצאת מאוכזבת מאד מעצמי. כן, זה רק מירוץ וגם בקושי ישנתי כך שאולי ההרגשה שלי נובעת מהמרחק הקצר בין העפעפיים שלי אבל אני בהחלט מרגישה מאוכזבת מהתוצאה.

אם ההגדרה של “לקום” דורש שבן אדם היה ישן קודם לכן, כנראה שלא קמתי בבוקר. פגשתי את גארי ואת ניר ויצאנו לכוון עין גדי ובזמן שהקשבנו לרדיו הגעתי למסקנה חשובה – כל התחנות רדיו הערביות תמיד נשמעות מקוטעות. זה לא בגלל שאנחנו קולטים את התחנה מרדיו מרוחק מהצד השני של ים המלח מכיוון שגם במצרים הרדיו נשמע גרוע. בנוסף לתובנה הזאת, גארי העלה את השאלה לגבי מה קורה אם שוחים לצד השני של ים המלח אבל אותי יותר מעניין איך אפשר למות אם מנסים למעשה באמת לחצות. הרי, אי אפשר לטבוע ואין דגים לכן האופציה היחידה היא שגוואים מרעב. פתאום הגענו לעין גדי. קצת מוקדם אבל לא נורא.

בדרך כלל כשמתארים מירוץ ארוך אז מתארים כל קילומטר ומה היית ההרגשה. הקילומטרים הראשונים קלים עם ציפיה, אחר כך בק”מ ה 10 יש הרגשה כלשהי בסיבוב, ואז ייאוש מתישהו ב 16 וכנראה ששוב מתחיל להיות כיף לקראת הסוף. אני מעדיפה לתאר את המציאות הקשה והכואבת…. איזה באסה להיות אתיופי ולא לרוץ מהר. (סליחה מראש כמובן) היום היה אחד כזה ואז התחלתי לחשוב למה באמת לא רואים אתיופים ש’סתם’ באים לרוץ… והם לא אלופי הארץ? היום למעשה, היה הפעם הראשונה שראיתי כזה דבר. זה כמו כשמישהו אומר לך שהוא עובד ב NASA , יש מצב שהוא בתכל”ס מנקה שם שירותים. כנראה שזאת בדיוק הסיבה… אנשים מצפים מהם ליותר מדי.

בנוגע לציפיות… המטרה שלי היום היה לרוץ את החצי מרתון בפחות משעתיים ולא עמדתי במטרה. הריצה שלי היית בערך 2:02 לצערי… כל מי שאמרתי לו מה המטרה שלי אמר לי שברור שאני ארוץ מהר משעתיים כאשר המילה “ברור” כנראה שכנעה אותי שאני יכולה. הבעיה היא שאני בהחלט יכולה, ואני עוד יעשה זאת בחצי מרתון הבא… אז למה פיתחתי ציפיות?
למזלי, אני מיומנת באכזבה עקב ציפיות גדולות וזה תמיד מטריד אותי. אבל אין מה לדאוג, בקרוב אני אתאכזב מתוצאה של 1:50 לכן כנראה שזה לא משנה מה התוצאה תהיה.

כמו בכל מירוץ, האווירה היית מגניבה. בכל מקום שהסתובבתי, היה עוד פרצוף מוכר ועוד תוצאה להשוות ועוד עידוד. בסוף המירוץ, כשנשאר לי עוד בערך 100 מטר ראיתי את ידיד שלי, שי מההולמס פלייס, מחכה לי ומעודד אותי לרוץ בספרינט את הסוף! זה היה ממש מעודד ובאמת עשיתי ספרינט עד לסיום… מדהים איך אנשים יכולים כל כך להשפיע. למרות כל זאת, אני צריכה להתחיל להנות יותר מעידוד של זרים בדרך כי אי אפשר לבנות על זה שיהיה לי את שי בסיום. למעשה, עדיף לא לצפות דווקא במקרים כאלה, להרגיש טוב אם יש עידוד אבל להתרכז אך ורק בריצה.

שימו לב לקטעי וידיאו ששמתי ב youtube . אני חייבת להגיד (עד כמה ילדותי שזה נשמע), אחד הדברים שיותר מצחיקים אותי בעולם זה כאשר באים לצלם תמונה ויוצא וידיאו. אני לא יודעת למה, אבל אין פעם אחת שזה לא יצא מצחיק. תמיד יש מישהו שבתוך החיוך המאולץ אומר “זה מצלם?” או לפעמים למישהו נמאס והוא בא לעזרת הצלם. בקיצור, תהנו.

ואיך אפשר בלי הדופק שלי… דרך אגב שימו לב כמה הוא היה גבוהה.

12►