Welcome to the Kramer blog winter triathlon special! (yay).  Today we will be covering the elements of training in the winter – How to run in the snow, bike in the living room and swim in the … pool (boring I know).  Now that I have a workout plan until May, I can relax and quietly prepare for my debut at the half ironman in Florida.  They won’t even see me coming…

Run in the snow

We’ve all done it.  Your running in the snow and you think that nobody is looking.  Slowly you lift your head , panic and quickly make sure that nobody is around one more time.  You lift you head a second time, flex your tongue out as far as it can go and wait for that faithful snow flake to hit your taste buds.  This process isn’t complete without closing your eyes because, what if a snow flake falls in one?? Where would you be then??  Obviously the strange looks are soon to follow but, hey, I’m a tourist here and I can do whatever I want.

The bottom line is that running in the snow is slow but fun.  It has the feeling of running in sand but not quite as messy.  Your either a patter or a sinker.  If you step right on the top of certain snow, you pack it down; whereas if you run on deep snow, you sink.   It’s important to follow peoples foot steps and beware the slush if you want your toes to stay dry.  At some point, if I keep this up, I will have to start looking at GORTEX running shoes but for now, a little bit of dampness wont kill me.

Bike in the living room

Winter means snow.  Snow means ice.  Ice means slipping, and slipping with your bike into the road and getting run over by a car and getting taken to the hospital and being revived and going through physical therapy and being in a wheelchair… isn’t a good idea.  This is why we have invented the Livingroom Biking Event.  The concept is simple – Everyone shows up at my house with their cycling trainers and we all cycle for several hours while watching previous Ironmans on DVD.
Sharone and Sunny showed up and we had a great workout in the comfort of my home. I guess this is the solution to the slipping problem and I can live with that.

Swim in the pool

It’s time to take my swimming to a whole other level.  Now that I have myself filmed on tape, I can fix all of the issues with my stroke.  I must become a water ninja by the time winter is over so check out my video :

Here is what I need to work on:

• Rotation – Need to turn those hips more
• Entry – Hand needs to come in deeper into the water and the tips shouldn’t go up.
• Head – I look down too much and I need to look a bit forward
• Right side breathing – My left hand comes back too quickly so my timing is off.
• Kick – My kicks don’t turn along with me

Try watching the video again and finding these mistakes… I’m trying to work on all of them but I can only really concentrate on one or two at a time.  It’s a process….

Future Plus Update
When I have a detailed plan, I will post it and also I will try to post my actual workouts and comments as much as possible.  To view my complete workout log : WORKOUT LOG

Leave comments!

“If you don’t know how to swim or tread water then just let me know and we can have you do just a bike run”.  I kid you not.

This is what the coordinator of the North East Triathlon said in the orientation speech.  He also said “When your swimming, take a right , a right and a left. If you have done that, look between your legs.  If there isn’t a bike there, something is wrong.”  Orientation aside, I have officially participated in my first US triathlon and even (somehow) placed second in my age group.

Bright and not early on Saturday afternoon, I headed to ‘North East’ Maryland.  Clearly, the founder of ‘North East’ didn’t have much of an imagination to say the least.  He was probably friends with the discoverer of the town ‘1770′ in Australia.  My sisters name should have been ‘Second’.

Anyway, we attended orientation and I got my participant pack.  Unfortunately, I had to transfer from the Olympic to the Sprint race because my leg can’t take me 10km anymore… sorry 6.2 miles (It’s hard to get used to).  This is still better than not attending which is a thought that may have crossed my mind when my physical therapist told me “don’t participate” but quickly vanished when a homeless stranger told me “you should do it”.  So what if he was drooling? and was referring to something else… and smelled like…. (you get the point)

In the evening, my grandparents and I went to have pasta.  Here is a photo of my pasta… after I had finished eating.  I was full when this photo was taken and so was my grandmother.

After loading up on carbs, it was time to visit the (all mighty) Wallmart.  My grandparents were quite excited when they saw that we were close to one and assumed this meant civilization exists in North East Maryland.  It’s kind of sad that Wallmart = civilization.  I’m sure columbus didn’t see and Indian Wallmart when he came.  Ignoring my constant pondering I purchased some water, a 100 calorie pack of Oreos, some cinnamon gum and I was ready for bed.

Bright and early, I ate my breakfast of champions which consisted of a bagel and honey.  I actually only ate half because I’m doing half the distance that I had planned and needed half the energy.  If you had half a brain, you would have realized that.  The race started at seven and a half… hmm… that didn’t work… The race started at seven thirty so I had plenty of time to get ready and head for the toilets.  Not many people take photos inside porta-poties but when I saw the purel in my gourmet ‘hole in the ground’, I had to take a shot.  This is one place where Israel could learn a thing or two.

Off to the dock for the start of the race.  There is nothing like jumping into muddy water after singing the star spangle banner.  Luckily, the ducks realized that it was dangerous to stick around and retreated to other areas of the river.  I was glad because if anyone was to kill a duck with their swim stroke and get chased down the river by an angry pack, it probably would have been me.

Swim went by easily but slowly and I quickly ended up in the amazing bike course.  The course was about 15 miles of rolling hills.  During the cycle part, I began passing participants because of my advantage in cycling, it is my strongest part right now.  The course was beautiful and was on country roads with forrest on both sides.  There were some sharp turns but plenty of volunteers and police were happy to warn us.  The transition was okay and I began running.  On the run course I noticed that there weren’t many people running with me and after the turn around, that there were a lot of people running behind me.  Soon, the finish line was in the distance and I had completed my first triathlon in the US.

Somehow I got second place in my category with a time of 1:41.46.

The key points of differentiation between US and Israeli triathlons are

• Volunteers actually mark you before entering the transition area
• Bathrooms are great
• They sing the anthem before the race
  
• There is a category called “First time” where first time participants can receive a medal

Thanks to my grandparents who would probably go to the end of the world for me.
Thanks to my leg that hurt but kept working.
Thanks to my luck
Thanks to a duck
Thanks to lucky duck for a buck…

Sorry, I miss dr. Suess…

Find me!!

12►

השתתפתי במירוץ בסנטרל פארק לחקר כליות הממומן ע”י ה United Arab Emerites בתוצאה של 49:40. איך לא השתתפתי עד עכשיו במירוץ בחו”ל? הכל שונה – הצ’יפ שונה, המסלול שונה, הקנה מידה שונה (מיילים) ,האנשים שונים, הארגון שונה, המזג אויר שונה, העידוד שונה, כמות המשתתפים שונה, תוצאות המנצחים שונה אבל בסופו של דבר ריצה היא ריצה. כל אחד בא כדי לרוץ 10 ק”מ הכי מהר שאפשר.

לחצו כאן כדי להגיע לאתר Healthy Kidney Race 2008

יום לפני המירוץ, רצתי בערך 7 ק”מ בגשם ויום לפני זה 15 ק”מ (התכוונתי לרוץ רק 10 ק”מ אבל הלכתי לאיבוד בסנטרל פארק). סנטרל פארק כמו גן עדן לרוכבים ורצים. בכל בוקר שרצתי היתה כמות אדירה של רוכבים ורצים בכל כוון – סינגלים , קבוצות , מאמנים עם המתאמנים שלהם, רצים עם כלבים, כלבים, וגם סתם אנשי עסקים שמעדיפים לעבוד דרך הפארק מאשר ברחובות. למרות זאת, הרגשתי קצת לא בכושר ביחס למצב שבו הייתי ביציאה מהארץ. אמנם הלכתי קילומטרים רבים ברחובות ניו יורק אבל אי אפשר לומר שזה פעילות גופנית של ממש והיבלות לא תרמו להרגשה.

הגעתי 200 מטר מהזינוק וכבר התחלתי לראות שילוט של מספרים – “7000-7999” ובהמשך “0-999”. בהתחלה לא הבנתי מה משמעות המספרים האלה אבל השלט “200 meter to finish” הבנתי טוב מאד. מכוון שיום לפני כן, לקחתי כבר את המספר חזה, צ’יפ וחולצה, נותר לי רק למצוא את שמירת החפצים. בשמירת חפצים, פשוט לוקחים את הספרה האחרונה של מספר החזה וליד השלט עם המספר הזה, מניחים את הדברים. לכל פריט מחברים פתק קטן של מספר החזה שנתלש מהדף עצמו. כדי לצאת אחר כך מהשטח החלפה, המתנדבים בודקים שהמספר על הפריט מתאים למספר החזה. זה נשמע פשוט אבל בארץ זה כנראה לא היה עובד…

כך נראה שמירת החפצים

אחרי שהשארתי את החפצים והצ’יפ היה במקום, ניגשתי לזינוק. עכשיו הבנתי מה המספרים שראיתי קודם לכן. זה הטווח של מספרי החזה שצריכים לזנק מהאזור הזה. אני היית 3472 אז ניגשתי לטווח “3000-3999”. סה”כ במירוץ השתתפו 8000 איש ומדידת הזמנים גם ככה נמדדת רק מהשטיח בקו זינוק.

כך נראה הקו סיום

הריצה התחילה ולקח 3 דקות עד שהגעתי לשטיח הזינוק. כל החצי שעה הראשונה, היה צפוף מאד ורוב האנרגיות שלי התחלקו בין הריצה לעקיפות הרבות. כמובן, שמאד מהר מצאתי לעצמי את כל הטריאתלטים. לא יאומן כמה קל לזהות אותם, הם בכלל לא דואגים להחביא זאת. רובם רצו בקבוצות עם החליפה שלהם ובסיום המירוץ הם פתחו שולחן ועשו הרבה רעש. כמובן שניגשתי אליהם כדי לשאול כמה שאלות לגבי טריאתלונים בניו יורק ולגבי הקבוצות שקיימות. אין ספק שאם אני יעבור לכל מקום אחר בעולם, אני אמצע לעצמי קבוצה. היא לא תתקרב כנראה לקרסוליים של הקבוצה שלי, אבל לפחות אני יודעת שלא אתנוון עד החזרה לארץ.

ההבדל הכי גדול הוא שאחרי המירוץ יכולתי לקנות לעצמי Tall Light Coffee Frappuccino מ Starbucks. בנוסף, לא היה צורך לסגור כבישים מכוון שכל המירוץ התבצע ב Central Park. זאת הסיבה שיש מירוץ כל שבוע בניו יורק. יש משהו מאד חינני במירוצים בישראל – בכך שלפעמים צריך לקחת מספר חזה מאיזה דודה באולם ספורט שבנו בקום המדינה בתיכון המקומי. ניו יורק זה טעם אחר ואי אפשר להסביר את זה. המסקנה היא פשוטה – צריך לעשות גם וגם.

טיפ לקורות חיים – תרשמו שאתם משתתפים בטריאתלון. היה לי ראיון עבודה בארה”ב וכמעט חצי מהראיון הוקדש לדיבורים על ספורט וזה יוצר קשר מיידי.

בקרוב טריאתלון נשים… ציון שנה מתחילת הקריירה הטריאתלונית שלי.

הפעם ניסיתי את מזלי במירוץ ראשון לציון במטרה שוב לשבור את קו ה 50 דקות. מיותר לאמר שעשיתי זאת בהצלחה ב 49:17.

לפעמים בזמן מירוץ, צריך מי שידרבן אותך לרוץ מהר יותר, מישהו כמוך שרץ בקצב דומה אבל במהירות קצת יותר גבוהה. לאורך כל המירוץ חשבתי שאני מדמיינת מישהי שעשתה בדיוק את זה. לא אמרנו מילה אחת לשניה אבל בכל פעם שהתחלתי להתקרב, היא הגבירה קצב!

חשבתי לעצמי שאם אני כבר ממציאה לי חבר דמיוני אז לפחות שיהיה מהמין השני ושילך איתי לים או יבדר אותי כשאני מחכה בתור לרופא שיניים. מזל שיש להם שם טטריס נייד בחדר המתנה אחרת הייתי משתגעת…

למזלי, הדמיון שלי לא עד כדי כך מפותח כי לקראת הסוף היא אמרה לי “יאללה, תני ספירנט” ואז התברר לי שהיא בכלל לא נרשמה למירוץ. נתתי ספרינט עד הסוף ואז היא נעלמה. כמה דקות אחרי שנרגעתי, ירון מצא אותה ואמרתי לה תודה על הדרבון. אולי עכשיו יש מצב לחבר דמיוני נורמאלי אחרי הכל!

Dofek

סיימתי את החצי מרתון הראשון שלי.
אני מתכוונת לספר את כל האמת. כמובן שבסופו של דבר, כוווולם היו שם והנסיעה לעין גדי היית כיפית ויפנים חמודים עודדו אותי בדרך אבל … אני יוצאת מאוכזבת מאד מעצמי. כן, זה רק מירוץ וגם בקושי ישנתי כך שאולי ההרגשה שלי נובעת מהמרחק הקצר בין העפעפיים שלי אבל אני בהחלט מרגישה מאוכזבת מהתוצאה.

אם ההגדרה של “לקום” דורש שבן אדם היה ישן קודם לכן, כנראה שלא קמתי בבוקר. פגשתי את גארי ואת ניר ויצאנו לכוון עין גדי ובזמן שהקשבנו לרדיו הגעתי למסקנה חשובה – כל התחנות רדיו הערביות תמיד נשמעות מקוטעות. זה לא בגלל שאנחנו קולטים את התחנה מרדיו מרוחק מהצד השני של ים המלח מכיוון שגם במצרים הרדיו נשמע גרוע. בנוסף לתובנה הזאת, גארי העלה את השאלה לגבי מה קורה אם שוחים לצד השני של ים המלח אבל אותי יותר מעניין איך אפשר למות אם מנסים למעשה באמת לחצות. הרי, אי אפשר לטבוע ואין דגים לכן האופציה היחידה היא שגוואים מרעב. פתאום הגענו לעין גדי. קצת מוקדם אבל לא נורא.

בדרך כלל כשמתארים מירוץ ארוך אז מתארים כל קילומטר ומה היית ההרגשה. הקילומטרים הראשונים קלים עם ציפיה, אחר כך בק”מ ה 10 יש הרגשה כלשהי בסיבוב, ואז ייאוש מתישהו ב 16 וכנראה ששוב מתחיל להיות כיף לקראת הסוף. אני מעדיפה לתאר את המציאות הקשה והכואבת…. איזה באסה להיות אתיופי ולא לרוץ מהר. (סליחה מראש כמובן) היום היה אחד כזה ואז התחלתי לחשוב למה באמת לא רואים אתיופים ש’סתם’ באים לרוץ… והם לא אלופי הארץ? היום למעשה, היה הפעם הראשונה שראיתי כזה דבר. זה כמו כשמישהו אומר לך שהוא עובד ב NASA , יש מצב שהוא בתכל”ס מנקה שם שירותים. כנראה שזאת בדיוק הסיבה… אנשים מצפים מהם ליותר מדי.

בנוגע לציפיות… המטרה שלי היום היה לרוץ את החצי מרתון בפחות משעתיים ולא עמדתי במטרה. הריצה שלי היית בערך 2:02 לצערי… כל מי שאמרתי לו מה המטרה שלי אמר לי שברור שאני ארוץ מהר משעתיים כאשר המילה “ברור” כנראה שכנעה אותי שאני יכולה. הבעיה היא שאני בהחלט יכולה, ואני עוד יעשה זאת בחצי מרתון הבא… אז למה פיתחתי ציפיות?
למזלי, אני מיומנת באכזבה עקב ציפיות גדולות וזה תמיד מטריד אותי. אבל אין מה לדאוג, בקרוב אני אתאכזב מתוצאה של 1:50 לכן כנראה שזה לא משנה מה התוצאה תהיה.

כמו בכל מירוץ, האווירה היית מגניבה. בכל מקום שהסתובבתי, היה עוד פרצוף מוכר ועוד תוצאה להשוות ועוד עידוד. בסוף המירוץ, כשנשאר לי עוד בערך 100 מטר ראיתי את ידיד שלי, שי מההולמס פלייס, מחכה לי ומעודד אותי לרוץ בספרינט את הסוף! זה היה ממש מעודד ובאמת עשיתי ספרינט עד לסיום… מדהים איך אנשים יכולים כל כך להשפיע. למרות כל זאת, אני צריכה להתחיל להנות יותר מעידוד של זרים בדרך כי אי אפשר לבנות על זה שיהיה לי את שי בסיום. למעשה, עדיף לא לצפות דווקא במקרים כאלה, להרגיש טוב אם יש עידוד אבל להתרכז אך ורק בריצה.

שימו לב לקטעי וידיאו ששמתי ב youtube . אני חייבת להגיד (עד כמה ילדותי שזה נשמע), אחד הדברים שיותר מצחיקים אותי בעולם זה כאשר באים לצלם תמונה ויוצא וידיאו. אני לא יודעת למה, אבל אין פעם אחת שזה לא יצא מצחיק. תמיד יש מישהו שבתוך החיוך המאולץ אומר “זה מצלם?” או לפעמים למישהו נמאס והוא בא לעזרת הצלם. בקיצור, תהנו.

ואיך אפשר בלי הדופק שלי… דרך אגב שימו לב כמה הוא היה גבוהה.

12►